Blog

  • Le livre de Vaykra

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

    210px ohr sameach

    Le livre de Vayikra : une langue pour dire le sacrifice

     

    Ouvrir le livre de Vayikra est toujours une gageure : comment trouver sa place dans des textes si bien codifiés ?  Alors que le reste de la Torah est une longue épopée, historique et un peu lyrique, permettant des interprétations amples. Il pose aussi un second problème : les sacrifices sont très loin de notre horizon et de notre époque. La façon adoptée par tous les commentateurs consiste à noter les toutes petites variations de langage d’un texte au langage très épuré pour les interroger. Le livre commence par un descriptif précis du Ola (holocauste, complètement brûlé sur l’autel après sacrifice). Les versets décrivent d’abord le déroulement pour le gros bétail. Le protocole du sacrifice du petit bétail est identique … à quelques nuances près. On apprend que le gros bétail doit être sacrifié devant Dieu, alors qu’il est précisé pour les petits animaux qu’ils doivent être égorgés au nord (tsafoun) de l’autel. Le verset[1] est pourtant clair : le gros bétail est aussi sacrifiée au nord de l’autel. Pourquoi ne pas l’avoir précisé dans ce premier cas ?

    Le Midrash répond que le nord (tsafoun) renvoie au sacrifice d’Isaac « dont les cendres sont montrées (tsafoun[2]) perpétuellement devant Dieu ». De quoi parle-t-on ? Le Méché’h ‘Ho’hma renvoie à un texte talmudique[3] où il est dit que le « nord est ouvert », il devient l’image de la liberté humaine, et la possibilité de choisir son destin.  Et un homme l’a utilisé, c’est Abraham qui a eu « l’audace de sacrifier le destin de peuple juif à Dieu, de sorte à ce qu’il a presque confisqué la liberté de la nation, en y introduisant une seconde nature : vouer son destin à l’amour de Dieu[4] ». Texte très dense, qu’il faut décrypter. « Les cendres montrées perpétuellement devant Dieu » renvoient à cette seconde nature, celle d’un peuple qui donne sa vie[5] -réelle- à l’amour de Dieu. On peut assumer ce destin ou le refuser, mais le peuple juif se définit par rapport à lui. Isaac a été substitué par une pièce de petit bétail : c’est donc ce type de sacrifice qui est tout désigné pour renvoyer à ce thème. Le gros bétail quant à lui renvoie à l’épisode funeste du veau d’or, d’où l’évitement de mentionner le nord (tsafoun) dans son protocole, les images produites dans l’esprit eurent été contradictoires.

    Avec ce thème notre auteur va aller plus loin justifiant par exemple que les sacrifices d’oiseaux[6] n’ont pas besoin d’être sacrifiés au nord : le modèle de la ligature d’Isaac n’est pas pertinent pour ce type d’animaux. Il justifiera avec ce même argument que les offrandes des chefs de tribus apportés à l’inauguration de la tente du rendez-vous, n’exige pas d’être sacrifiés au nord de l’autel. En effet, l’audace du chef de tribu N’ahchone[7], d’avoir sauté le premier dans la mer rouge, qui donna une légitimité aux chefs de tribu, relève d’un autre enjeu que celui de la ligature d’Isaac : il s’agissait d’une démonstration individuelle et non d’un témoignage de la vocation de tout un peuple[8].

    Le livre de Vayikra n’a pas bonne presse, pour une raison essentielle : il n’est pas de bon ton de parler de sacrifice, sous forme réelle ou métaphorique. Chacun argumentant qu’il n’en fait pas dans sa vie, et qu’il vit une vie libre et sans contrainte : cela est faux, et permet de dissimuler les sacrifices consentis par chacun au quotidien sans les assumer en tant que tels ; le rejet de la question des sacrifices personnels dans le monde moderne est motivé souvent par la crainte de faire peser sur son entourage son propre engagement. Le livre de Vayikra, est une invitation à réfléchir sur ses engagements, il procure en cela une langue pour le dire, à qui veut bien lire.

    Franck Benhamou

     

    *Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

    *Texte original :

     

    משך חכמה ויקרא פרק א פסוק י

    הנה כתב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתוב "במקום העולה", אלמא דשם עולה הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר. ומשום הכי, בפר משיח (ויקרא ד, ד) ובפר העלם דבר (שם פסוק טו) לא נזכר "במקום העולה". ועיין תורת כהנים וריש פרק איזהו מקומן. אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה שאמרו שרוח צפונית פתוחה, ומורה על הבחירה החופשית שעשה אברהם אבינו, שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו, וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השם יתברך. לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק (בראשית כב, יג) הבא תמורת יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד"גם אלה תשכחנה" - זה מעשה העגל, אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו.

    ובזה אתי שפיר מה דדחי בגמרא על קל וחומר דתורת כהנים דבן עוף יהיה טעון צפון מקל וחומר שמליקתו טעונה כהן, ופריך מה לעולה שכן שחיטתו טעון כלי. דעיקר כלי נפקא לן מקרא ד"ויקח המאכלת" כדיליף סוף דם חטאת (זבחים צז, ב). וכיון דבן עוף אינו טעון כלי, הרי דאינו דומה לאילו של אברהם אבינו, שהיה בכלי [והמאכלת דריש שמאכלת לישראל שכל מה שאוכלין בעולם הזה הכל בזכות זה]. ואם כן שפיר לא טעון צפון, מה שאין כן בכולהו, וזה פרכא חזקה. ולכן בקידושין (לו, ב) לא פריך שכן טעון כלי, דאדרבא בעצמו של כהן דמעכב עדיפא טפי וחשיבא, וכמו דחזינא דחטאת הפנימי טעון נתינה בעצמו של כהן. רק לגבי צפון, הכוונה דאינו דומה לאילו של אברהם, דעל זה עיקר הוראת צפון, ודו"ק היטב.

    ובזה אתי שפיר מה דאמרו מנחות דף כו, ב: (בעי חזקיה, אברין שסידרן וסידר עליהן את המערכה, מהו?) "על העצים" (אמר רחמנא), דוקא (על העצים, או דילמא כיון דכתוב קרא אחרינא "אשר תאכל האש את) העולה על המזבח" (להלן ו, ג) - אי בעי הכי עביד (אי בעי הכי עביד, תיקו). פירוש דגבי בן בקר כתב "על העצים" (א, ח), דאי בעי עביד כמו שעשה אברהם לאיל ששחטו והקטיר ממעל לעצים אשר על מזבח. וגבי אשר ירום הדשן דמדבר שם מעולת תמיד שהיא מוכרחת להיות במזבח והיא עולת צאן (שמות כט, לח), לזה אשמע לן דאף אם מקטיר העולה מלמטה לעצים על המזבח גם כן כשר, אף דלא הוי דומיא לאילו של אברהם אבינו.

    ולפי זה אתי שפיר מה דאין שעיר נחשון טעון צפון. משום דאמר בתוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קידש שמו של מקום וכו'. לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק, שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השם יתברך בים. לכן לא היה נזקק להצריכו צפון בקרבנות אשר אינן לדורות, רק לשעה, כמו חטאת, דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק.

     

     

    [1] Vayikra 4.4 ou 4.15.

    [2] Contrairement à ce que l’on peut croire le mot tsafoun ne renvoie pas à ce qui serait caché, pour signifier gardé, comme l’a pensé Kaufman dans son commentaire sur ce texte du Méché’h ‘Ho’hma, perdant ainsi dans la luminosité du texte. Tsafoun vient du verbe Tsofé, voir. Une seconde remarque s’impose sur ce Midrash qui a été malmené par les commentateurs : de quelles cendres parle-t-il puisqu’Isaac n’a pas été sacrifié ? Il ne faut rien comprendre à l’écriture midrashique pour y lire un texte crypto-chrétien ! Notre auteur ne se chauffe pas de ce bois !

    [3] Baba Batra 25a/b. Texte très intéressant qui réclame une étude spécifique.

    [4] Thème déjà évoqué par Benjamin Snajzder dans la paracha de Vayakhél, et très souvent présent chez le Méché’h ‘Ho’hma.

    [5] Toute la densité du texte provenant de ce paradoxe d’un sacrifice qui n’est pas une mort.

    [6] Zva’him 48 b

    [7] Voir ce qu’en dit Benjamin Snajzder dans l’article cité.

    [8] On pourra aussi retrouver ce thème dans le commentaire du Méché’h ‘Ho’hma sur Vayikra 23.24.  

  • Vayakel-Pekoudei : Impulsif ou réfléchi ?

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

    210px ohr sameach

    Parashat Vayakel-Pekoudey – Impulsif ou réfléchi?

     

    Moshé dit aux enfants d’Israel: “Voyez, Hachem a proclamé nommément Betsalel, fils d’Ouri, fils de H’our, de la tribu de Juda. Il l’a rempli d’esprit Divin, de sagesse, d’intelligence et de connaissance, et de tout art …” (Chémot XXXV – 31, 32)

    Ce verset qui fait l’éloge de l’intelligence de Betsalel - l’”architecte” du Tabernacle- frappe par la longueur des détails quant à  sa noble ascendance. C’est cette généalogie rallongée qui sert de porte d’entrée au commentaire du Mesheh-Hohma.

    H’our, le grand-père de Betsalel a été, selon le Midrash, tué par la foule en furie lors de l’épisode précédant le veau d’or, alors qu’il essayait de s’opposer aux dérives idolâtres qui commençaient à pointer…

    Malgré le danger évident, il n’a pas hésité à risquer sa vie pour la cause qui lui était chère. Ce même élan est retrouvé à nouveau dans la tribu de Yéhouda – aussi citée dans le verset- lors de l’épisode de la mer rouge. Les enfants d’Israël partagés quant à l’attitude à adopter face aux égyptiens se rapprochant, étaient inactifs et indécis. Nah’shon, guidé par son courage s’est alors jeté à l’eau, au sens propre du terme, forçant la mer a s’ouvrir…

    Deux épisodes identiques quant à la prise de risque, au sacrifice (messirout nefesh) dont ont fait preuve les parents de Betsalel.

    Etre prêt au sacrifice, explique le Mesheh-Hohma, est une attitude quasi-impulsive. La spontanéité guide plus, en ces moments-là, que la froide réflexion…

    Ainsi, H’our et Nah’shon se sont hissés au-dessus de la réflexion en ces moments cruciaux.

    Mida-keneged-mida : la récompense vient en miroir, continue le Mesheh-Hohma. Par mérite de ces aïeux qui ont dépassé par moments, le froid calcul intellectuel,  Betsalel a été gratifié de “sagesse, intelligence, et tout art”.

    Retournement étonnant que ce commentaire… La spontanéité face à la sagesse posée et réfléchie…

    On peut tenter de le prolonger. La sagesse dont a été gratifié Betsalel n’est peut-etre pas le pur miroir de la spontanéité presque irréfléchie de ses aïeux. Un passage du Talmud dans Berah’ot[1] le laisse entrevoir:

    “Rav Shmouel bar Nahmani disait au nom de Rav Yonathan – Betsalel est nommé en écho à sa sagesse :Lorsque Dieu ordonna a Moshe de construire “un Tabernacle, une arche et des ustensiles”, ce dernier transmis l’injonction a Betsalel en intervertissant l’ordre “construis une arche, des ustensiles et un Tabernacle”.
    Betsalel entendant cela, s’étonna : ”Construit-on une maison après en avoir construit le mobilier ?! Dieu n’aurait-Il pas ordonné de construire Tabernacle, arche puis ustensiles?”
    Moshé s’étonnant de la perspicacité de Betsalel s’écria: “Betsalel, serais tu dans l’ombre de Dieu –betsel-el?!”

    Ce passage du Talmud est étonnant a plus d’un titre. Le Rav Kook dans son Eyn-Aya y décèle la preuve du sens aigu de l’esthétique chez l’artiste qu’est Betsalel : alors que Moshe, en Maitre de la loi, prend soin de préserver l’ordre d’importance, de sainteté, quand il énumère les objets – l’Arche sainte, porteuse des tables de la loi apparait en premier, Betsalel, quant à lui est sensible à une autre dimension.

    Cette aggada nous semble donc pointer du doigt une autre forme d’intelligence qui ne serait pas, elle non plus, une réflexion lentement construite.

    Peut-être pourrait-on, dès lors, poursuivre l’idée du Mesheh-Hohma : la spontanéité de ses aïeux a engendré une intelligence chez Betsalel; mais une intelligence qui ne serait pas un simple midda-keneged-midda, un miroir du caractère impulsif de H’our ou Nah’shon, mais une intelligence qui se hisse elle-aussi au-dessus des calculs posés et clairement définis…

     

    Benjamin Sznajder

     

    *Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

    *Texte original :

    משך חכמה שמות פרק לה פסוק לא
    (לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל (בן אורי) בן חור למטה יהודה וכו'. הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש, כמו דאיתא בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל. דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך כעדות יעב"ץ החסיד. לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן "וימלא אותו בחכמה ובדעת" וכו' והבן.
    ובגמרא פרק הרואה: בצל א - ל היית וכו'. ביאור הענין כך: דפרטיות של ישראל קדוש, אבל שארי קדושות קדושות יותר. אבל כלל ישראל אין דומה להם, וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא "ראשית". ולכן המשכן - הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האוהל אחד. ולכן בפרטיות העשיה בתרומה, נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל. אבל בכלליות בפרשת תשא כתוב משכן קודם, שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר במקום המיועד לשכינתו יתברך - שכללות עדה קדושה אין לה שיעור. ולכן בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות (ברכות נה, א) והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים רק בכלל, וכמו שהבריאה הכללית טוב מאוד - וכמו שכתוב (בראשית א, לה) "וירא (אלקים) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - כן בישראל, לכן הקדים המשכן.
    משה נצטווה בתחילה כלים (שמות כה, י - מ) ולסוף משכן (כו, א - כז), לכן כתוב גבי כלים (שמות כה, מ) "אשר אתה מראה" - בינוני פועל עומד. ובמשכן כתוב (שם כו, ל) "הראית" - לשון עבר, שהנבואה מהמשכן היה מצויר אצלו מקודם כלים. ועיין ברכות נה, א בזה ודו"ק. 


    [1] Berahot 55A

  • Ki-tissa : il n'existe pas de sainteté intrinsèque

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

    210px ohr sameach

    Ki-Tissa – Il n’existe pas de sainteté intrinsèque

     

    Lorsqu’on parcourt les premiers textes rédigés par les membres de ce « projet Mechekh Hokhma », il est frappant de constater qu’il n’hésite pas à remettre en question quelques « vaches sacrées », si j’ose utiliser une expression particulièrement adéquate dans le cadre de cette Paracha qui traite du Veau d’Or.

    On a en effet vu que le Mechekh Hokhma refuse catégoriquement de s’appuyer sur un miracle[i], de penser qu’un statut quelconque (même celui de Cohen) est une garantie de protection contre certains comportements dévoyés[ii], que la sainteté était un chemin que chacun n’empruntait pas à la même vitesse et de la même façon[iii] ou encore que la capacité des hommes à vivre en société dans l’harmonie était plus important qu’un respect scrupuleux des Mitzvot[iv]. Il refuse également la démagogie : si Moché était à ce point considéré, c’est parce que l’élite reconnaissait ses qualités alors que le peuple s’en méfiait.[v]

    De là ressort une extrême lucidité sur la nature humaine, ainsi qu’une distance et une réserve vis-à-vis de toute attitude qu’on pourrait qualifier de mystique.

    Ses traits ressortent de façon encore plus profonde dans un long développement sur un passage de la Paracha Ki-Tissa, péricope tragique s’il en est avec l’érection du Veau d’Or et la réaction invraisemblable de Moché, qui jette à terre les tables qui lui avaient été transmises par Dieu au Sinaï.

    Il n’est pas sûr que l’on perçoive encore aujourd’hui le caractère transgressif du geste de Moché. Imaginez un rabbin qui rentre dans une maison avec un Sefer Thora dans les mains. Ce qu’il voit dans cette maison ne lui plaît pas du tout. Quelle serait une réaction sensée ? Pourquoi pas faire demi-tour pour mettre à l’abri le Sefer Thora, le temps ensuite de réprimander la collectivité comme il se doit ? Ou bien encore brandir le Sefer Thora comme arme et comme rappel de la sainteté que nous demande d’atteindre la Thora ? Mais il ne viendrait à l’esprit de personne de jeter le Sefer Thora à terre. Ce serait porter atteinte à la sainteté de l’objet, mais aussi de véhiculer l’idée que le message de la Thora est caduc du fait d’une déviation ponctuelle d’une partie du peuple. Le rabbin qui ferait cela serait, probablement à juste titre, accusé d’avoir laissé ses pulsions s’emparer de lui au point de réagir de façon disproportionnée et erronée.

    Dans le cas de Moché, il ne s’agit pas d’un « simple » Sefer Thora, il s’agit de l’exemplaire unique des Tables d’Alliance, gravées par Dieu lui-même ! Et lorsqu’il les jette à terre, non seulement Dieu ne le lui reproche pas mais il le félicite ! Comment expliquer le peu de respect finalement que porte Moché aux tables, alors qu’elles sont de provenance proprement divine ?

    Le Mechekh Hokhma donne une réponse tranchante et dénuée de toute ambiguïté. Plutôt que de les interpréter, je préfère vous livrer une partie des paroles du Mechekh Hokhma de façon brute, sachant que le texte original est anormalement long.

    « La Thora et la Foi sont les fondements de la nation d’Israël. Et toutes les saintetés : la Terre d’Israël, Jérusalem, etc… ne sont que des détails et des branches de la Thora et elles ne sont sanctifiées que par la sainteté de la Thora.

    Il n’y a donc aucune différence entre tout ce dont traite la Thora, dans le temps et l’espace, et elle s’applique de la même façon, que ce soit en Israël ou en dehors de la terre. Et c’est le même principe pour les hommes : la Thora ne fait pas différence entre le plus grand des hommes (Moché) et le plus bas d’entre eux.

    (…) Et n’allez pas croire, à Dieu ne plaise (Hallila), que le Michkan et le Temple sont des entités intrinsèquement saintes !

    Dieu réside parmi ses enfants et si « Comme Adam, ils transgressent l’Alliance », il leur retire toute sainteté et rend ces objets complètement profanes. Ce qui a permis d’ailleurs à Titus de rentrer dans le Saint des Saints avec une prostituée[vi], sans subir de dommages, car la sainteté du lieu avait été retirée.

    Encore plus fort : les Tables d’Alliance, « écrites par Dieu », elles non plus ne sont pas saintes intrinsèquement : elles le sont lorsque vous observez les commandements qui y figurent.

    Et quand la mariée s’est prostituée sous le dais nuptial[vii], les tables ne sont alors à considérer que comme de la vulgaire poterie et n’ont plus aucune sainteté en elles-mêmes. Elles n’en possèdent que lorsque vous observez les injonctions qui y figurent(…)

    Pour finir : il n’y a rien dans le monde qui soit saint sans être relié à une dimension de service et de soumission à Dieu. Seul le Saint-Béni-Soit-il est saint dans son essence. (…) Il n’y a rien dans la création qui soit saint intrinsèquement, si ce n’est par l’observance de la Thora, conformément à la volonté de Dieu. (…)
    Toutes les saintetés ne découlent que des commandements du Créateur à Le servir 
    »

    Le texte du commentaire est inhabituellement long, battant en brèche certaines idées reçues et on sent à sa lecture que le Rav Meïr Simha Hacohen de Dwinsk aborde un sujet essentiel.

    Si Moché s’est permis de casser les tables, c’est bien parce qu’elles n’avaient plus une once de sainteté en elles, puisque cette même sainteté dépend étroitement du comportement des enfants d’Israël et que dans ce cas précis, il est inexcusable.

    Aujourd’hui, peut-être plus encore qu’à l’époque du Mechekh Hokhma, ces notions de sainteté sont parfois utilisées à des fins politiques et idéologiques, qui relèguent au second plan la dimension essentielle de l’observance des Mitzvot[viii] et de leur capacité essentielle à sanctifier, dans le cadre d’un processus, le monde qui nous entoure. La sainteté est un chemin, un idéal à atteindre qu’on ne peut jamais considérer comme acquise de façon essentielle, au risque de perdre de vue l’obéissance absolue que nous devons aux injonctions de la Thora

    Penser qu’il existe une sainteté intrinsèque, indépendamment du comportement humain, c’est, d’après certains commentateurs, l’erreur de perspective qu’a commise Korah : « oui le peuple peut fauter, mais il reste saint. Le peuple juif a une sainteté particulière par rapport aux autres peuples ».

    Il faut rappeler que Korah n’était pas un mécréant mais un Grand d’Israël et qu’une mise en garde telle que celle que défend le Mechekh Hokhma touche un point tellement subtil et explosif, qu’un commentaire argumenté s’avérait profondément nécessaire.

    Il n’est pas rare aujourd’hui en effet d’utiliser les concepts de sainteté de la Terre d’Israël, de Jérusalem, du peuple juif ou de certains rabbanim pour justifier certains comportements contraires à la loi de Moché et d’Israël.

    Cette tentation, le Maître de Dwinsk en était parfaitement conscient, d’où son avertissement qui transcende, encore une fois, les générations.

    FRISON

     

    *Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

    *Texte original :

    משך חכמה שמות פרק לב
    (יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל [לבד מצוות התלויים בארץ]. וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים - משה איש האלקים - להשפל שבשפלים. ומשה, לא קראו התורה רק סרסור. אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחוייבת המציאות, כי קוב"ה ואורייתא חד, וכמו שהוא מחוייב המציאות, כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכן חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כוונים למערכת שמים לאמר: זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים. וזה היה גם חטא עגלי ירבעם, יעוין שם היטב למתבונן.
    ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים - א ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה.
    וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" [וראה כי גדל טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק אל ביאתו, רק היו משוקעים בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותם, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רצונו לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה ב"ה ותורתו הטהורה. וזהו דברי הגמרא בכמה מקומות (תענית כו, א) ומכילתא (יתרו יט, ב) שגם על עת עמידתם בהר נאמר "ובלבם יכזבו לו" - שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצוייר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב, והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות. ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא "ישר", שאמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים י, א - ב) "פסל לך שני לוחות אבנים וכו' וכתבתי על הלוחות וכו' אשר שברת", היינו גם כן להיות לאות על השורש שלימדת להם בשבירת הלוחות. זה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד, ב), ולהורות כי הראשונים אשר "מעשה אלקים המה" - כמשמעו, הוא בכבודו עשאן, רש"י - המה שבורים, ולוחות שפסל משה - המה השלמים! להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה מפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו) "השמר לך וכו'" (שם פסוק ט) ודו"ק.
    ולפי זה גם זה מכלל הטעות שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים (פסוק א). ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית העלן. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך" במה שיחת? שאמרו "אשר העלית מארץ מצרים", שגם אותך חשבו לא - לקי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים מכוח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו (במדבר כא, ה) "למה העליתונו" - שניהם שוים, באו אז הנחשים ונשכום יעויין שם ברש"י ודו"ק.
    ובזה מבואר דברי התורת כהנים (ויקרא) סוף פרק א (סעיף ב): 'דבר אחר "משה משה", הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו'. דכוונתו אל הענין שבארתי שלא היה למשה שום ענין או כח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקדוש ברוך הוא בכל פרט כפי הצורך להנהגה הניסית לאותה שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין קרבן אהרן. ומה שכתבתי נראה נכון ודו"ק.
    וזה מה שכתוב (ויקרא יט, ל) "ואת מקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו, ב). וזה (ויקרא שם שם) "אני ה'" - מה' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים: "מי יצילנו (מיד האלהים האדירים האלה - שמואל - א, ד, ה), שלא היו מבינים זה. לכן אמר (תהילים צט): "ה' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ (פסוק א). "ה' בציון גדול (ורם הוא) על כל העמים" (פסוק ב). "יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא" (פסוק ג), שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא וכו' וכו'. "רוממו ה' אלקינו (והשתחוו להדם רגליו) קדוש הוא" (פסוק ה), שרק ה' קדוש הוא. וראה! "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (קוראים אל ה' והוא יענם", פסוק ו) - שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק: "שמרו עדותיו וחוק נתן למו" (פסוק ז) - הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן, ולשמואל לבנות מקדש, וכמו שמסר לדוד מגילת בית המקדש [ירושלמי מגילה פרק קמא]. לכן: "רוממו ה' אלקינו" (פסוק ט) - שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.
    ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו, עם העיקר שהבורא יתברך בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד. כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים, ומשאתו יעצו להדיח כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים. ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן, וכדברי הנשים הארורות. אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו. ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט"ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה. ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט"ט שר הפנים, ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה. וכמו שלא נופל דג קטן מדג גדול בעצם בריאתו, וכן לא נופל המורכב בד' יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט, הבורא יתברך שמו. אם כן, אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין. ואמר בפשוט (חגיגה יא, ב): מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור - שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים. וזה שאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא "אלקינו" בכל פרט ופרט, לכן תדע כי "ה' אחד", ואין אלקים זולתו, כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה, ואין כאן מקומו.

     


    [vi] Guittin 56b

    [vii] Expression cruelle rappelant la faute du Veau d’or

    [viii] Yeshayhaou Leibowitz, grand admirateur du Mechekh Hokhma et de ce passage en particulier, rappelait volontiers que l’expression Terre Sainte en hébreu se dit Erets Hakodech, littéralement Terre du Saint, Terre qui permet d’aboutir à la sainteté, et non Terre Sainte (qui se dirait alors Erets Hakedocha) où la Terre disposerait d’une sainteté intrinsèque

  • Quand l'histoire s'inverse... (Méguilat Esther)

    • Le 08/03/2017

      Réflexion sur la Meguilat Esther: quand l'histoire s'inverse...

    Dessin anniversaire champagne

     

    La vie est pleine de paradoxes : dans notre société où règne l'idéal du paraître, les gens les plus en vue sont parfois loin d'être copie conforme -en privé ou dans un autre contexte- à l'idéal qu'on leur prête ; à l'opposé, on peut croiser des gens d'exception, plus effacés voire inconnus du grand public. C’est ce que rapporte l'un des maîtres de la Guemara. Ayant frôlé la mort de très près, il raconte ce qu'il a vécu : je me trouvais dans le monde d'en haut, j'ai vu un monde inversé : ceux qui sont en haut (dans ce monde ci) étaient placés en bas et ceux qui sont en bas (dans ce monde ci) étaient placés en haut". (Baba Bathra 10b)

    Il constate que le monde et la considération qu'on a pour certains individus sont complètement différents vu du ciel, c'est à dire, avec un regard dénué de toute forme de subjectivité, et qu'en fait, le monde dans lequel nous vivons nous induit à inverser la réalité.

    Cette illusion d'optique ne se limite pas au cadre de l'échelle sociale mais s'étend à la plupart des événements qui traversent notre vie quotidienne. De fait, nous tendons naturellement à accorder trop, ou au contraire, pas assez, d'importance à certaines étapes de notre vie : ce qui apparaît au départ comme un échec peut s'avérer être au final une réussite et inversement.

    De fait, les apparences sont souvent trompeuses et seul un œil attentif et inspiré est à même de distinguer le réel de l'illusion afin de percevoir le monde tel qu'il est.

    La Meguilat Esther -sous différents aspects- n'échappe pas à cette règle. Ainsi, les Juifs de Chouchan étaient persuadés du bien-fondé d'assister au festin offert par le Roi A'hashveroch. N'était-ce pas là, après tout, une manière de faire acte de patriotisme et de respect vis à vis du roi, et de s'intégrer à la société environnante ?

    Et pourtant, Morde'hai -qui était l'un des dirigeants spirituels de cette génération- avait perçu en cette participation au festin, un danger et une volonté d'assimilation au point que la Guemara affirme que cet événement fut la cause du décret promulgué par Haman (Meguila 12a)[1].

    La leçon que nous pouvons en tirer est toujours d'actualité : entre intégration et assimilation, le pas est vite fait et les nuances qui différencient ces deux concepts sont si subtiles qu'elles échappent à la plupart d'entre nous. C'est à nos dirigeants spirituels qu'il appartient de trancher ce type de question (et bien d'autres) afin de remettre les choses à leur place et de resituer les limites à ne pas franchir et à nous... la responsabilité de se conformer à leurs directives.

    Mais au-delà de cette leçon concrète, le Rav Dessler (Mi'htav Meelyahou, tome 2)[2] met en lumière le fait que la Meguilat Esther se caractérise par des retournements de situation complétement inattendus, pour ainsi dire, l'impensable se réalise là où on ne s'y attend plus.

    1. Haman avait mis au point un plan visant à exterminer discrètement la totalité du peuple juif. Il entraîna précisément l'inverse : nos ennemis furent exterminés au grand jour.

    2. Haman rêvait de voir Morde'hai se soumettre à sa volonté ; il fut la cause directe de l'immense honneur dont ce dernier bénéficia. [Le Meam Loez rapporte que le Roi A'hachveroch s'adressa à Haman avec une ironie mordante, lui disant : "vois comme ton opinion m' est importante: je vais suivre toutes tes recommandations à la lettre... pour que tu honores Morde'hay"]

    3. Dans le même sens, nos maîtres dans la Guemara font remarquer que Haman se rendait chez le roi afin de lui demander de pendre Morde'hay à la potence qu'il avait préparée pour lui. C'est à dire pour lui-même (Meguila 16a)

    On constate qu'à chaque fois, Haman abouti au résultat symétriquement opposé à celui qu'il cherchait à obtenir. Pourquoi cette singularité ?

    Et de citer le Maharal de Prague qui explique que ce style de miracle est la seule réponse adaptée à la lutte que Haman (et toute l'idéologie qu'il y a derrière) mène contre le peuple juif.

    En effet, Haman prétendait que le monde était soumis aux lois du hasard et donc de la probabilité. Hachem a donc contré cette vision des choses et rappelé son pouvoir de direction en réalisant des miracles qui combinent les situations les plus improbables.

    C'est cette "stratégie" qu'emploie Hachem vis à vis des individus trop sûrs d'eux-mêmes, comme pour leur dire : "vraiment, es-tu certain qu'on peut être aussi bien servi par les lois du hasard ?"

    D. intervient de différentes et manières et pour le coup, au mois d'Adar précisément là où on s'y pourrait s'y attendre le moins.

    À nous d'en tirer la force et l'espoir que suscite ce message en cette période parfois troublée.

     

    Pourim Samea'h ! 

     

    Rabbin Michaël Daltroff

     

    [1] Cf. aussi Otsar Midrashim (Eisenstein), Esther p.52.

    [2] Ed. hébraïque. Dans l’édition française, cf. Tome 4, p.238 et suivantes.

  • Tetsavé : les lumières de Moshé

    • Le 08/03/2017

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

    210px ohr sameach

    Les lumières de Moshé

     

    Exode 27 :20 :

    Pour toi, tu ordonneras aux enfants d'Israël de te choisir une huile pure d'olives concassées, pour le luminaire, afin d'alimenter les lampes en permanence.

     

    La parasha précédente, Terouma, avait déjà pour sujet le Mishkan et ses ustensiles. Nous avons parlé de la menorah et du shoulh’an.

    Le mishkan a servi de modèle pour les autres places centrales du service divin ; les deux batei mikdash, les deux temples ; eux deux, aussi, possédaient une Menora et un shoulh’an. Néanmoins, le 1er beit hamikdash, celui de Shlomo, contenait plusieurs menorot et plusieurs shoulh’anot. Si augmenter le nombre était une si bonne idée, pourquoi est-on revenu à une seule menorah au temps du second beit hamikdash ?

    Un début de réponse se dessine peut-etre grâce à notre verset.

    Pourquoi comprenons-nous que la mitsva de l’huile d’olives pour l’allumage de la menorah est spécifique à Moshé ? La mitsva ne lui a pas été donné exclusivement. Quel est son but ? et quel est le lien spécifique qui la relie à Moshé ? Selon le mechekh ‘hokhma, nous trouvons une réponse à cela dans le Ibn Ezra à propos des périodes auxquelles Hashem a parlé à Moshé.

    Hashem ne lui parlait que le jour, jamais la nuit. Ibn Ezra, cependant, ne relie pas cela à l’alternance jour / nuit, mais à la présence, ou non, de lumière. Ainsi, quand la nuit est illuminée grâce aux lampes de la menorah, Hashem peut lui parler, comme Il l’aurait fait en plein jour. Une des conditions nécessaires à toutes sortes de prophéties est la joie, l’esprit de l’Homme est plus clair, moins tourmenté lorsqu’il évolue dans un milieu éclairé. Voilà pourquoi la menorah engage Moshé dans une conversation directe avec Hashem.

    Après le décès de Moshé, la lumière de la menorah ne servait plus directement en tant que source physique de lumière. Ainsi que le mentionnent ‘Hazal (Shabbat 22b) – cette lumière témoigne envers le reste du monde que Hashem accompagne son Peuple et reside parmi lui.

    On peut donc dire facilement qu’après le décès de Moshé la menorah ne servait qu’à représenter le Kavod, l’honneur de la Présence Divine dans le monde ; grâce à cela, on peut comprendre la volonté de Shlomo Hamelekh ; de la même manière que le Temple allait être beaucoup plus grand que le mishkan, on aurait besoin, d’un nombre de menorot proportionnel pour pouvoir représenter cette Présence Divine dans un plus grand endroit.

    Pour le shoulh’an, il est précisé qu’il doit se trouver « à l’opposé » de la menora, ainsi Shlomo a, pour chacune des menorot, rajouté un shoulh’an correspondant.

    Quant au Second Temple, il ne connaitra pas une Présence Divine aussi présente et imposante que le premier. La gloire d’antan étant perdue à jamais. Ainsi, il sera temps de revenir aux spécifications originelles, une seule ménora et un shoulh’an.

    לעילוי נשמת ישראל בן נושה ז”ל

     

    *Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

    *Texte original :

    משך חכמה פרשת תצוה

    (כ) ויקחו אליך וכו'. יתכן על פי דברי הראב"ע בפרשה בהעלותך שאף על פי שאמרו (מכילתא דפסחא פרשה א): כל דברות שנדבר הקדוש ברוך הוא עם משה לא היה אלא ביום, שנאמר "ביום דבר ה' אל משה" - (שמות ו, כח; במדבר ג, א), בכל זה כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודבר עמו בלילה. לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש לצרכך, שהאדם דעתו בהיר בעת האור וכמו "אין אורה אלא שמחה". ולזה הוא לצורך הכנת נפש משה להדיבור שיהיה שורה מתוך שמחה. אבל "חוקת עולם לדורותיכם מאת בני ישראל" - שלדורות הוא חוק בלי טעם, "וגזירה היא מלפני" ש"כלום לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו" ודו"ק, ומזה רמז למה שכתב בסמ"ע דכשנרות דולקים מותר לדון בלילה. ובזה יש לפרש מה דעשה שלמה חמשה מנורות, ור"א בן שמוע אמר בפרק שתי הלחם דעל (כולם היו מסדרים שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים") ובכולם היו מדליקין, דכתיב (דברי הימים - ב, ד, כ) "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט". ופשוטו שהיה מדליק בכולן, ודלא כשפרש"י דפעמים בזו ופעמים בזו. ויעוין בילקוט מלכים דעל כולם היה מסדר, רק בשל משה תחילה.

    ויעיין שם טעם של שולחן וכיור. וכבר נאמר אצל דוד אביו שהניח זהב "למנורות הזהב (ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה" - דברי הימים - א, כח, טו). משום דדריש שכיון שבמשכן שהיה רוחב עשר על שלושים אמה היה מנורה אחת, אם כן על כל החשבון הוא עשר פעמים שלושים, הוא שלוש מאה אמה, וקומתו עשר אמה, ולפי זה החשבון ההיכל שבנה שלמה היה ששים על רוחב עשרים, אם כן עשרים פעמים ששים הוא אלף ושני מאות, וקומתו שלושים, אם כן הוא ג' פעמים ככה, הוא שלושת אלפים ושש מאות. אם כן היה מוכרח להיות אחד עשר מנורות, ולבד משה עשרה מנורות, חמש מימין של משה וחמש משמאל של משה. אם כן לפי החשבון היה צריך להיות עוד אחת, רק שלא היה יכול להיות יותר על צד אחד על צד השני. ובפרט לפרש"י דהדביר היה גובה עשרים, אם כן לא היה רק מאה אמה יותר. ולכן עשה גם שולחנות עשרה, כי השלחן צריך להיות נוכח המנורה, וכזו כן זה. וזה רק במקדש שלמה שהיה גילוי שכינה, אבל במקדש שני שאינו רק חוק, סגי באחת, ודו"ק היטב:

     

  • En ces temps électoraux...

    • Le 02/03/2017

    En ces temps électoraux...

    8303870 silhouette de deux bouffon

     

        En ces temps électoraux, la Méguila d’Esther reste d’une actualité qui ne cesse d’interroger : elle continue à parler de nos politiques et des politiciens de toutes les époques.

    Qu’est-ce que raconte cette histoire ?

    Elle commence par les festins d’un roi, 300 jours de fête, vie de château et luxe des détails d’un roi dont la démesure grotesque n’égale que l’aveuglement. Mais l’affaire eut été insignifiante si elle ne tourna pas exactement comme elle était prévue : le roi, ‘bien en mal’ de sa reine, exige qu’elle se présente au palais. De son refus, une loi s’édicte : la loi éternelle et machiste qui imposerait le silence aux femmes, et, par un coup de dés, donnerait la parole -enfin - aux hommes. Loi dont l’inapplicabilité eut été sans conséquence, si ce n’est que son énoncé montre à quel point les gouvernants pour cacher leurs propres travers, promulguent des lois à coup de matraque...Bien sûr, avec un sérieux risible, qui montrera bientôt comment les femmes se jouent des lois des hommes et de leur silence imposé. Soit.

    Mais un autre gouvernant apparait sur la scène, un homme du palais, qui s’entend en affaires royales, connait les coulisses des coups d’état : le bien nommé Mordé’hay. Inflexible de caractère, il ne se prosterne pas : il fait son provocateur. S’en suit un terrible décret : extermination de tous les autres …juifs. Que ne s’eut-il pas prosterné !

    Pour rendre son geste moins insignifiant, les sages inventent une idole cachée dans le cœur d’Hamane : Mordé’hay aurait refusé de se prosterner à l’idole. Mais pas d’idole dans le texte, et c’est bien devant l’homme Hamane que Mordé’hay refuse de se prosterner.  

    Lorsqu’on voit les rouages,  prétendument bien huilés du pouvoir, tourner sans coup férir, on aimerait bien en rire, si ce n’est que l’on sait qu’on en sera la cible le lendemain. Mais bien sûr dans une démocratie, une loi ne se prend pas à la légère : bien des statistiques les étayent, et justifient leurs nécessités. Sans doute, les mêmes statistiques qui prédisent la victoire du dernier poulain médiatique ?

    Le roi se laisse convaincre, lui qui si malheureux d’avoir envoyé sa tendre épouse au bûcher, n’a de cesse que de se refaire une santé : exterminer un peuple, voilà l’impérieuse nécessité. Mais les choses se précipitent : et tout s’inverse. Non que l’inversion ne soit plus sérieuse que son contraire : mais au moins il y a des rebondissements. Le décret est annulé. Morts des enfants, combats de rue, on aimerait bien que tout cela n’eut pas exister, la politique c’est sérieux… ça fait des morts. Et l’on conçoit que pour être à l’image de Dieu et à la hauteur de cette histoire, il suffit de rire des plans des hommes et de leurs certitudes. « Alors qu’il est aux nues, [Dieu] se joue de l’homme et de son cavalier » (d’après Job 39.18). Chaque livre biblique acquiert son éternité à sa manière : la Méguila d’Ester a choisi le pamphlet. 

     

    FRANCK BENHAMOU

  • Les femmes de la Meguila

    • Le 02/03/2017

    Les femmes de la Meguila : savoir transcender les catégories

     

    En relisant la meguila

     

    Dans son commentaire sur le Livre d’Esther -En relisant la Meguila- le Rav Binyamin S. Ringer[1] établit une comparaison entre les différents personnages féminins de la Meguila : Zerech, l’épouse d’Haman ; Vachti, la première épouse du roi A’hachvérosh ; et Esther.

    Afin de comprendre les modèles présentés dans le texte biblique, le Rav Ringer établit comme à son habitude un parallèle avec notre société : « Dans le monde actuel, il nous semble que trois tendances se dessinent. L’une exalte le rôle de la femme comme mère, épouse et femme d’intérieur. L’autre met en relief son côté sexuel : la mode, les feuilletons, la publicité en font leur affaire. Une troisième enfin renie tout caractère fondamental aux différences entre elle et l’homme : elles ne sont qu’un pur accident génital » (Ibid. pp.77-78).

    Contrairement aux idées toutes faites, l’héroïne du livre d’Esther n’est pas la femme « mère, épouse et femme d’intérieur ». Non, ce rôle revient davantage à Zerech, l’épouse du persécuteur des juifs Haman. Cette dernière n’a pas d’existence propre, elle ne vit qu’à travers les succès et échecs de son mari. Elle est certes à ses côtés, mais cette ‘aide’ n’en est pas une. Au contraire, elle le conforte dans le chemin qui le mènera à sa perte.

    Vachti, la première épouse d’A’hachvérosh, s’oppose à son mari en refusant de venir quand celui-ci réclame sa présence pour la ‘montrer’ à ses convives. Alors que le roi recherche chez son épouse l’image d’une gravure de mode, ne mettant en avant que « son côté sexuel », la reine refuse toute différence entre l’homme et la femme. Féministe avant l’heure, elle préside elle aussi un banquet en compagnie de ses convives et n’accepte pas d’apparaître comme une épouse dévouée à son mari. Evidemment, un tel couple ne pouvait pas tenir. Le véritable pouvoir revenant à A’hachvéorsh, ce dernier compense sa frustration par la violence en éliminant purement et simplement Vachti.

    A l’inverse des deux autres protagonistes de la Meguila, Esther ne rentre dans aucune catégorie fermée. D’un côté elle obéit à Mordekhaï lorsqu’il lui demande de cacher ses origines au Palais, ou encore d’aller parler au roi après la promulgation du décret d’extermination des juifs. Mais de l’autre, elle n’hésite ni à s’opposer frontalement à lui lorsqu’elle n’est pas d’accord avec son comportement ; ni à lui donner elle-même des directives, notamment lorsqu’elle l’enjoint à réclamer un jeûne du peuple juif pour la soutenir dans son entreprise. On remarque par ailleurs qu’elle use explicitement de son charme féminin pour séduire le roi et le rallier à sa cause.

    Aussi Esther se révèle être un modèle, précisément car elle ne s’enferme dans aucune catégorie. Elle sait s’adapter en fonction de la situation : tantôt féminine, tantôt dirigiste ; tantôt douce, tantôt froide et décidée, par exemple lorsqu’elle dénonce subitement Haman à A’hachvérosh. C’est cette capacité à intégrer différentes facettes au moment opportun qui dessine sa réelle personnalité et en fait l’héroïne de l’histoire.

    En ce sens, Esther apparaît comme un modèle pour la femme juive, mais également pour les hommes, car elle nous apprend à tous que la réussite dépend de la faculté à transcender les catégories sociales.

     

    Yona GHERTMAN

     

    [1] 1940-1979. Originaire d’Anvers, le Rav Ringer z’l fut notamment le fondateur du C.E.J à Nice, l’unique Yechiva de la région niçoise, encore très active de nos jours sous la direction du Rav M. Mergui.

  • Paracha Terouma : l'héroïsme de Nikanor

    • Le 01/03/2017

    Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

       210px ohr sameach

       

    Parashat Terouma – L’heroïsme de Nikanor

     

    La parasha de cette semaine décrivant la construction du Mishkan – du sanctuaire- , le Mesheh-hohma finit son commentaire sur l’explication de quelques passages du Talmud relatifs à la construction du Temple.

    Un des passages peut être les plus connus sur ce sujet est l’histoire de Nikanor. Répétée à souhait, elle fait sans aucun doute partie de notre patrimoine de « contes et légendes ».

    Rappelons brièvement ce dont il s’agit. Le Talmud dans le traité Yoma raconte que lors des travaux d’embellissement entrepris par Hérode, toutes les portes du Beth-Hamikdash furent recouvertes d’or. Toutes ? Sauf une : la « porte de Nikanor », porte majestueuse qui séparait la ezrat-israel de la ezrat-nashim. Et le Talmud explique pourquoi cette dernière ne fut jamais changée : « la porte de Nikanor ne fut jamais changée en souvenir du miracle ». Le Talmud continue en nous relatant ce fameux miracle : Nikanor était un riche Juif d’Alexandrie qui avait décidé d’offrir deux majestueuses portes pour la reconstruction du Temple. Lorsque le navire qui transportait Nikanor et son précieux présent fut pris dans une tempête, les marins décidèrent de jeter une porte à la mer afin de délester le bateau en danger. Alors qu’ils s’apprêtaient à jeter la seconde, Nikanor s’agrippant à elle les menaça de se jeter à la mer avec, s’ils osaient y toucher… Les marins reculèrent devant sa menace et le bateau finit par arriver à bon port… Alors que Nikanor se lamentait sur la porte perdue dans les profondeurs de l’eau, un miracle se produisit et la porte disparue fut rejetée par la mer sur la rive de Akko…

    Si l’histoire est connue, et plus que connue, la suite du passage du Talmud l’est moins. Le Talmud continue par une deuxième raison –plus laconique- expliquant pourquoi la porte de Nikanor ne fut jamais changée en or : « Rabbi Eliezer ben Yaakov dit : les portes étaient en cuivre et avaient déjà un reflet doré »

    Le Mesheh-hohma s’arrête sur ce second avis : pourquoi le Talmud a t il donné une seconde explication ? L’histoire si merveilleuse qui a précédé n’a-t-elle pas convaincu Rabbi Eliezer Ben Yaakov ?

    Et le Mesheh-hohma donne son explication qui a le mérite, à notre avis, de nous secouer dans nos acquis… L’héroïsme de Nikanor et son dévouement pour sauver les portes du Temple nous ébranlent et forcent notre admiration – être prêt à être jeté à la mer pour sauver la porte du Temple !

    Mais, demande le Mesheh-hohma, avait-il le droit ?! Se mettre en danger, risquer sa vie pour des portes, est-ce licite ? La réponse est connue de tous… Voilà, selon le Mesheh-hohma, la raison pour laquelle Rabbi Eliezer ben Yaakov refuse même de donner une pérennité à cette histoire… Nul besoin d’entériner un acte qui, si impressionnant soit-il, va à l’encontre de la loi…

    Et voilà pour nous, une invitation à lire et relire nos « légendes » avec l’œil critique du Talmudiste pour qui rien n’est acquis…

     

    Benjamin Sznajder

     

    *Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

    *Texte original :

    משך חכמה שמות פרק כז
    יומא דף לח, א: (ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. ת"ר, מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהם והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה) עמד הוא וכרכה, אמר להם הטילוני עמה! (מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנלמה של עכו היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה. ויש אומרים, בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה (שיר השירים א, יז) "קורות בתינו ארזים ברותים" - אל תקרי "ברותים" אלא "ברית ים". לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב) חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. (רבי אלעזר בן יעקב אומר נחושת קלוניתא היתה, והיתה מאירה כשל זהב). ונראה הא דלא ניחא ליה בתירוץ קמא כדאמר בפרק הכונס (בבא קמא סא, א): כך מקובלני מבית דין של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו. "ויסך אותם לה" (בשלמא למאן דאמר הני תרתי, משום דעבד לשם שמים, אלא למאן דאמר טמון באש מאי "ויסך אותם לה"?! - דאמרינהו משמא דגמרא. וכן כאן שמסר עצמו על דבר זה, מפני זה לא היה ראוי להזכיר שמו ושלא להחליפם ודו"ק. וזה שאמר (תהלים טז, ג) "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם", פירוש, הגבורים אשר כל חפצי אני מוצא בהם "ירבו עצבותם", למה? ש"אחר מהרו" - לילך ולשאול לסנהדרין, "בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי". אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. ואדרבא, נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת המלחמה. ולכן משה שנתן נפשו על תורה של כל ישראל אמרו שלפיכך נקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי" כדדריש במכילתא בשלח ריש פרשה א, יעויין שם. (ד"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו).