Blog

 Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma* 

De la relativité du kavod dû aux hommes

"Alors s’avancera la Tente d’assignation, le camp des Léviim, au centre des camps. Comme ils camperont, ainsi ils marcheront : chacun à sa place, suivant sa bannière". 

(Bamidbar 2, 17)

Le début du second chapitre de Bamidbar décrit l’ordre du campement dans le désert. La tribu de Yehouda en tête, les tribus sont placées d’une manière spécifique, selon les quatre points cardinaux. Auprès de Yehouda se tiennent Issakhar et Zévouloun, ces trois tribus ouvrant la marche (v. 3-9). Alors que le texte continue la description de l’ordre de campement, et qu’il arrive au centre des camps, où se trouvent les Léviim, il précise : « Comme ils camperont, ainsi ils marcheront : chacun à sa place, suivant sa bannière ». Nous apprenons ainsi que l’ordre de campement est conservé lors de la marche dans le désert.

Le Mechekh ‘Hokhma s’interroge sur l’honneur (kavod) accordé par cet ordre. Quand ce kavod doit-il s’appliquer ? Une lecture précise de notre verset l’entraîne à énoncer un principe général : Le kavod des hommes ne s’applique qu’en présence du kavod de Dieu. En effet, l’ordre de préséance présenté dans ce chapitre de Bamidbar est d’actualité alors que la Tente d’assignation se trouve au centre des camps : « Alors s’avancera la Tente d’assignation, le camp des Léviim, au centre des camps ».

Ce constat est l’occasion pour le Rav de Dvinsk de développer son idée à l’aide de deux exemples talmudiques :

. Un premier texte[1] apprend que le Cohen a préséance pour monter en premier lors de la lecture de la Torah, ainsi que dans d’autres situations. Or, celles-ci sont liées au fait d’honorer la Torah, et donc Dieu. 

. Selon un second texte[2], lorsque plusieurs personnes doivent passer par une même porte, il n’est question de laisser le kavod que pour celles qui sont pourvues de Mézouza ou dans les lieux de cultes (Beth haKnesset et Beth haMidrash), mais non pour un trajet dans un chemin quelconque[3].

Pour conclure, notre auteur rapporte brièvement une dernière discussion talmudique[4] à propos de la validité du pain de proposition (lé’hem hapanim), qui est l’une des offrandes du Tabernacle (michkhan) : lorsque le campement se met en marche, les éléments du Tabernacle sont démontés et portés par les Léviim durant le trajet. Toutefois, le pain de proposition reste posé sur sa table (shoul’han) même pendant le voyage. Or, si ce pain consacré sort du Tabernacle, il est systématiquement invalidé. D’où la question de la Guemara : Considère-t-on que le Tabernacle démonté garde sa sainteté durant le voyage, auquel cas les pains de proposition resteraient valables ? Le Mechekh ‘Hokhma s’arrête sur un argument de la thèse affirmative se fondant sur notre verset : « Alors s’avancera la Tente d’assignation ». Il faut lire : « Même lorsqu’elle avance, elle reste la Tente d’assignation ».

D’après cette lecture, l’idée initiale est confirmée : le kavod lié à la disposition des camps reste d’actualité même pendant la marche dans le désert, précisément car la Tente d’assignation qui se trouve au centre du campement garde sa sainteté pendant les déplacements.

Au-delà de l’aspect technique de ce commentaire, nous retiendrons essentiellement l’idée de fond : l’honneur dû aux hommes de Torah est lié précisément à la Torah. Or dans un contexte complètement indépendant de la Torah, tous sont égaux[5].

Yona GHERTMAN

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

משך חכמה במדבר פרק ב פסוק יז

(יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר. ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק במקום מכובד. ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו. ולזה כוונו רז"ל במנחות צה א: "ונסע אהל מועד" - אעפ"י שנסע, אוהל מועד הוא ואינו נפסל לחם הפנים ביוצא. היינו שקדושת אהל מועד ומעלתו לא נסתלקה בנסיעתם. וכוונו לדרוש זה מעומק הכוונה, לא מן הלשון

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*  

De Jérusalem à Berlin : Une dialectique de l’exil

A ceux qui voulaient « voir en Berlin leur Jérusalem », Rav Méïr Sim’ha HaCohen de Dvinsk promettait, dans son célèbre commentaire sur Parachat Be’houkotaï, « une tempête à la violence redoublée qui les jetterait dans un nouvel exil lointain ». L’auteur du Mechekh ‘Hokhma a quitté le monde durant l’été 1926, laissant celui-ci à sa terrible histoire. La « tempête » n’a pas fait que bousculer par la déferlante le peuple juif d’Europe meurtri par ses multiples fractures idéologiques et identitaires. Elle a emporté dans les cendres jusqu’au pronostic lui-même.

Demeure cependant ce texte qui dérange. Une grille de lecture de l’Histoire en apparence verrouillée dont le déterminant négatif, celui qui appelle périodiquement toutes les catastrophes, serait la tendance à l’innovation religieuse, le ‘Hidouch. L’héritage traditionnel revisité par les jeunes loups, tout le peuple redeviendrait agneau, remis à nu, ailleurs, par les affres de l’exil. Fallait-il que ce trauma mainte fois ravivé au regard de l’Histoire jetât à jamais la suspicion voire l’anathème sur toute velléité de ‘Hidouch ? Rien ne commande de s’en tenir à cette caricature sauf à abdiquer devant le décryptage d’un grand texte, complexe, subtil.

La réflexion du Mekhekh ‘Hokhma porte sur le verset de chute prenant le contrepied d’une terrifiante litanie de malédictions : « Et pourtant, même alors, quand ils se trouveront relégués dans le pays de leurs ennemis, je ne les aurai ni dédaignés ni repoussés au point de les anéantir, de dissoudre mon alliance avec eux ; car je suis l'Éternel, leur Dieu ! » (Lévitique XXVI,44)

Dédain, rejet, anéantissement et reniement de l’Alliance évités de justesse, contenus in extremis par la Providence : tout semble relever d’une intentionnalité et vise à démontrer que « l’Eternel » est bien « leur Dieu », seul capable d’une telle intention et d’une telle dextérité dans l’administration du malheur. Nous serait-il donné de comprendre comment et pourquoi ? Le commentaire relève avec l’humilité et la réserve requises ce défi. Cela suppose un découpage de l’Histoire, une dialectique de l’exil et une élaboration critique des notions de ‘Hidouch et de citoyenneté.

Un découpage de l’histoire

Tout commence par une double finalité : offrir à l’ère messianique, au terme des siècles, un peuple de l’Alliance, fidèle à lui-même en tant que descendant des patriarches et une Torah transmise non moins fidèlement, exempte des scories et des trahisons, conservée dans sa pureté et dans son authenticité. Tout le reste, dès lors que ce peuple est au contact d’autres que lui, n’est que stratégie en réponse à l’obsédante question : comment contenir les risques d’assimilation et d’altération de l’héritage ?

C’est déjà la préoccupation des « pères fondateurs » de la nation juive. A l’instar d’Abraham érigeant la précaution en principe, Jacob, au seuil de l’Egypte, consacre en sus les codes spécifiques des enfants d’Israël à travers le nom, la langue et l’habit. En intimant l’ordre testamentaire d’être porté en terre de Canaan, racine digne d’elle, il ajoute à la distinction le sentiment d’étrangeté. Joseph et ses frères feront promettre que l’on agisse de même avec leurs restes au terme de ce séjour définitivement perçu comme un exil. Les égyptiens déverseront leur mépris envers cette famille-nation sans lien organique avec eux, telle « des ronces au milieu des plantes. » « Distincts » et « étrangers » confirmera la Haggada.

Sur la période des deux Temples, la capacité prophétique - Nevouah - et, pour le deuxième, l’inspiration mystique - Roua’h haKodech - couplés à l’infaillibilité des institutions en charge de la loi, de la justice et de la transmission, sont autant de garanties d’un bon exercice du ‘Hidouch et de l’appréciation des situations nouvelles. En outre, l’œuvre d’Ezra et de la grande Assemblée, notamment les fameux dix-huit décrets visant à régenter les rapports des juifs et des idolâtres, court tant que le Messie n’aura pas aboli « l’asservissement par les nations », n’en déplaise au prophète Elie qui, eschatologie oblige, devra patienter pour voir établir la caducité de ces décrets. L’héritage et le peuple sont, là encore, maintenus dans leur « authenticité », du moins jusqu’au grand exil…La dialectique de l’exil

En l’absence des garanties d’antan c’est la Providence qui, à partir de la destruction du second Temple, se charge de tout désormais. Comment ? A l’image de La Dialectique du Maître et de l’Esclave d’Hegel, le Mechekh ‘Hokhma décrit une implacable dialectique fondée sur sa connaissance de l’Histoire et autres témoignages d’auteurs illustres.

A la « tempête » des persécutions laissant un peuple juif exsangue en quête d’un lointain refuge succède une période d’un ou deux siècles de calme relatif. Pour survire, les juifs se rassemblent, se solidarisent à nouveaux, refont peuple. Comme on quitte un habit, ils abandonnent leur ancienne langue d’adoption pour revenir à la langue sacrée. C’est le temps de leur Renaissance : un esprit divin souffle sur ces cœurs éprouvés, suscitant un retour à une pratique délaissée et à une étude ruinée par les malheurs. On renoue avec l’espérance messianique et le message des prophètes. Progressivement, l’art de l’étude poussé au sommet à la faveur d’efforts mutualisés laisse entrevoir l’apogée de leur sagesse. Cette apogée, pourtant, porte déjà la marque du déclin.

En effet, si l’Histoire universelle de la connaissance obéit, selon le Mechekh ‘Hokhma, au schéma de la disqualification par les nouvelles générations du savoir de ceux qui les ont précédées, c’est moins par l’expérimentation et l’effet d’accumulation de ce savoir que par le désir d’exister à tout prix à la grâce d’une rupture. Il est dans l’ordre des choses et dans la psychologie humaine de vouloir réinventer son temps, innover, découvrir, proposer l’interprétation inédite des phénomènes comme des textes. Ainsi, toute jeunesse a vocation à se dresser si elle ne veut pas mourir de frustration.

Mais ce qui vaut pour la connaissance universelle, fruit de la raison humaine, ne vaut pas pour l’héritage de la Torah, fruit de la révélation. D’autant que les garde-fous - prophétie et institutions - qui, à l’époque des Temples, permettaient aux Sages d’innover forts de leurs outils d’exégèses, ne sont plus. D’où cette dimension tragique de la fracture générationnelle autour du savoir : que va devenir ce besoin existentiel d’innover devant l’interdit structurel d’innover ?

C’est là que la dialectique de l’exil se poursuit dans sa phase régressive. Lors que l’étude et l’art du Pilpoul – la bien nommée dialectique talmudique – atteignent des sommets d’excellence, la nouvelle génération se cherche un objet révolutionnaire, attend de lui qu’il lui permette de sublimer son immense frustration. Si la capacité de l’approfondissent ne lui est pas donnée, elle se tourne, pour nourrir un propos novateur, vers des doctrines « fallacieuses », des horizons intellectuels « étrangers », des cultures, des langues « étrangères ». Les crédos sont contestés, la Critique Biblique jette la suspicion sur la sacralité des textes pour toute une jeunesse gagnée par l’hérésie. Pour l’assumer, il lui faudra oublier son histoire, sa misère d’antan, dénoncer l’imposture des anciens, se proclamer fils d’une nouvelle terre promise, faire de « Berlin » sa « Jérusalem ».

Puis, se lève une « tempête » plus terrible encore. Retour au premier acte de la dialectique de l’exil, perpétuellement jusqu’au terme messianique…

La critique du ‘Hidouch et de la citoyenneté

Le sens de cette dialectique est inscrit dans sa finalité, double finalité comme évoqué : maintenir le peuple et sa Torah dans leur pureté. Pureté menacée compte tenu de la quiétude des jours heureux en pays d’accueil et du rejet par la génération qui n’a souffert ni lutté du « Grand Ennui » cher à Georges Steiner. A ceci près que le désir d’assimilation découle, dans la description du Mechekh ‘Hokhma, de la lassitude des jeunes esprits interdits de ‘Hidouch. 

Au-delà d’une pensée située – l’opposition frontale à la Réfrome -, au-délà de la radicalité de cette pensée - occulter que la surabondance des savoirs est porteuse de non-savoir, conférer à l’histoire un caractère répétitif ou concevoir un futur déductible n’est pas plus aisé que de nier l’enrichissement mutuel des sages, des théologiens et des philosophes perceptibles chez tant d’auteurs trônant dans la bibliothèque juive - deux notions se trouvent ainsi en souffrance dans le discours de Rav Meïr Sim’ha haCohen de Dvinsk : le ’Hidouch, comme capacité de renouvellement, et la citoyenneté, comme mode d’appartenance à une nation « d’accueil ». La facilité serait de ne pas voir que, derrière ces anathèmes, entre le lignes, se profilent une pratique saine du ‘Hidouch, tout comme une juste appartenance patriotique.

D’une part, la citoyenneté entendue comme appartenance à un ordre politique et social ne contrevient en rien, dans son principe et sous couvert de compatibilité avec les commandements, à l’idée de conserver intactes sa Mémoire, ses valeurs spirituelles, son identité essentielle, sa fidélité aux fameuses « racines ». Au fond, cette citoyenneté-là ne se joue pas sur le terrain de l’exclusivité et ne se nourrit pas de ce qui compose l’identité juive.

D’autre part, l’art du ‘Hidouch « en exil » auquel il est tragiquement impossible de renoncer, trouve peut-être sa juste mesure dans un sens aigue de la perception de soi et du monde, rapport dynamique qui fait voir à chaque instant une nouvelle combinaison, un nouveau trait du texte infini. A chaque instant, nous sommes autres, animés par une force créatrice nouvelle. Connectés au monde, nous sommes révolutionnaires à perpétuité. On pourra sans doute lire ainsi l’appendice du commentaire du Mechekh ‘Hokhma relisant la métaphore talmudique brodée sur un verset des Psaumes au début du traité Pessa’him. « Telle la lumière du matin dans ce monde-ci, ainsi brillera la lumière pour les justes dans l’autre monde » : les justes en perpétuelle découverte-émotion-élévation, lumineuse dialectique digne de l’aube sautillante, de ces matins de l’ici-bas où un autre monde se fait jour à chaque seconde.

Une dernière interrogation demeure, et non des moindres. Ici et maintenant, où nous situons-nous selon le « récit » du Mechekh ‘Hokhma : dans l’imminence d’un déracinement salutaire ou à l’aube d’un siècle de renouveau ? Berlin prise naguère pour Jérusalem, Jérusalem prise demain pour Berlin ?

Rabbin Nissim Sultan

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

משך חכמה ויקרא פרק כו פסוק מד
(מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א - לקיהם. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה הא - לקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט - לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמו שאמרו מה מזבח מכפר וכו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עבודה זרה, יעויין שם].
ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (א - להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" - שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) - שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה - ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה - שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.
והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה א - לקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש - "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"!
ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת הא - לוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו - בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש ב - י"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם. ומלבד זה היה תמיד הופעה א - לקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור א - לקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך.
לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח א - לקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד - פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם!
וזה "לא מאסתים" - מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתנו הכתובה והמסורה. "לא געלתים" - הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם" - הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה. "להפר בריתי אתם" - הוא על שכחות התורה. רק "כי אני ה' א - לקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא סיבה שאני ה' א - לקיהם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת "לכלותם ולהפר בריתי אתם" חלילה. שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים ואכמ"ל.
וזה לדעתי ביאור הגמרא ריש פסחים: וכאור בוקר בעולם הזה יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא, אשר רש"י ור"ת נדחקו בה. ולפי זה כך פירושה, דכמו דאילת השחר שהוא קופץ כאיל, ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא. שזריחת השמש בעולם הזה על אופן אחד, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע, במה שידעון מה שלא ידעו בידיעת השי"ת. ויתוסף להם הוספה והארה בכבודו יתברך מעת לעת, וכמו שאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל", שלא יהיה לתלמיד חכם מנוחה בעולם הבא, כך שיהיו רצים בהשגה ובהארת אור א - לקי בלי הפסק. ובזה הפרט יהיה כאור בוקר, שהדמיון הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע ואינו עומד על תכונה אחת. בינה זה!

 Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

 L’éthique dans le culte…

La Parashat Emor continue les règles concernant le service du Temple qui étayent le livre de Vayikra : lois concernant les prêtres ou les sacrifices.

Au milieu des lois des sacrifices, une accumulation de lois interpelle le Mesheh-Hohma. Ainsi, les versets XXII,26-32 interdisent de sacrifier un animal trop jeune, ou encore de sacrifier un agneau et sa mère un même jour, ou encore l’obligation que le sacrifice soit offert du plein gré par son propriétaire. Ces lois qui ne sont pas purement « cultuelles » méritent une attention particulière.

Alors que l’idolâtrie se caractérisait par une centralité du service de l’idole, la Torah, fait remarquer le Mesheh-Hohma, a annoncé une nouvelle manière d’être religieuse… Ses préceptes ne se confinent plus aux simples détails du service d’un temple, mais (au contraire pourrait-on dire), ils viennent gérer la société, en assurer la rectitude et la morale de ceux qui l’habitent. La Torah se préoccuperait ainsi, principalement, de « l’extérieur du Temple ». Mais c’est là une description bien partielle des livres de la Torah ! C’est occulter tout le livre de Vayika – notre livre – qui lui, comme les cultes idolâtres oserait-on dire, accumule les détails sur le service de Dieu au travers des sacrifices, des libations, des encens etc.…

Ces lois sont-elles semblables ? Non, affirme le Mesheh-Hohma ! Elles sont même radicalement différentes[1] ! Les versets de notre Parasha en sont la preuve. Au sein même du service du Temple, la préoccupation éthique est présente : pas de cruauté envers les animaux ; pas de violence envers les hommes – leurs sacrifices doivent être pleinement offerts etc…

Les spécialistes feront peut-être la moue à la lecture de cette exégèse. Résumer les religions idolâtres à un simple culte sans lois de société qui l’accompagneraient est vraisemblablement un raccourci facilement réfutable. Il n’en reste… Il n’en reste qu’il est pour nous intéressant, au-delà de l’exactitude historique du commentaire, que le Mesheh-Hohma soit interpellé sur la place primordiale de l’éthique, au sein même du culte.

De manière imagée, on pourrait dire que le Mesheh-Hohma nous rappelle ici, que même dans notre relation verticale, la relation horizontale reste omniprésente…

Benjamin Sznajder

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

וידבר ד' אל משה לאמר שור כו' והיה שבעת ימים תחת אמו כו' ושור או שה אותו ואת בנו ל"ת כו' לרצונכם תזבחו כו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י. הכונה, דידוע שעניני עבו"ז היה לההנות להצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשרפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות, ובשריטה, הכלל להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם, וכמו שאמר הנביא זובחי אדם עגלים ישקון, עד שהאיר הקב"ה באור תורתו, אשר צוה מצות לישראל לתועליותם ולשלמות המציאות, לא לשלמותו, כי אם צדקת מה תתן לו כו', ולבושו צדקה, הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה ובמחלוקות שונות הכהן מצוה לקדשו, הלוי לשמחו, הישראלי לחוננו בהונו, ובל ימכר לעבד, ואם ימכר באופנים שונים, אז לא תרדה בו בפרך, הגר תושב להחיותו, עבד כנעני שלא לבישו, הבהמה שלא לצערה, ואם נאכל בשרה לא נאכל בלי חמלה, רק באופנים שונים, אשר ממעטים צערה רק כצער המות, אשר מזה לא תנצל, ולא נדוש בחסימה, ושביתה לעבד ובהמה, ופקוח נפש דוחה כל התורה, הקיצור כל התורה ומצותיה מורים חמלה, חנינה, חסד דרכיו של השי"ת. והכפילה התורה אזהרה להקריב קרבנות רק ממינים המצויים ולא הטריח הקב"ה לצוד במדבר (תו"כ) ולהסתכן ע"ז, ושלא להקריב בעודו יונק בתוך ז' תחת אמו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי [כאשר תמצא נשגבות לחכמי הפלסופים], ושלא לשחוט אותו ובנו ביום אחד, וכבר התעוררו ע"ז בעלי המדרש יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה, שכתב בתורתו שור או כשב כו' ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע כו', להורות, כי אין להשם תועליות בזבח ולא חפץ בקרבן, רק עשות חסד ולכת בדרכיו, ולכן לרצונכם תזבחו שיאמר רוצה אני, והשמרו בני, שלא להורות דבר אכזריות בזה, רק ושמרתם מצותי ועשיתם אותם כו' ולא תחללו את שם קדשי, ששמו הטוב מורה על היותו מהוה ומחיה העולמים ורוצה בקיומם ואינו חפץ בהשחתת בריותיו חלילה, לחלל שמו הטוב והקדוש, אולם לא תדמו, כי אם יקרה שיגזרו עליכם לחלל מצותי ולבזות כבודי, כי גם אז תיקר נפשיכם, לא כן ונקדשתי בתוך בנ"י, שאתקדש ותמסרו נפשיכם על כבודי, שזה קדוש השם להבורא, שמצותיו קבועין בנפשותם במסמרות בל ינתקו, שאם המצוה היה באכזריות היה חלילה חלול השם, אבל כיון שאין זה מסבות המצוה, רק מרוע בן אדם הרוצה לבזות שמו הקדוש, אז מצוה לקדש שמו ולהעלות כעולה כליל על אש הדת ולהאיר בזה עיני ישראל הנשארים איך לעבוד לאדון כל היצורים.

   Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Mecheh' Hoh'ma, Ah'arei Mot - Kédochim

La valeur du sang de ton prochain

La sidra de Kédochim tonne un appel solennel à la Kédoucha, la sanctification de notre vie. Sans transition s'ensuit toute une série de commandements sans rapport apparent les uns les autres.

Le verset 16 nous enjoint de ne pas rester indifférent, ne pas se tenir sur le sang de son prochain, 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה.

La Torah, en nombreux endroits, nous enseigne le respect de la vie humaine, la plaçant comme valeur cardinale du Judaïsme; sa préservation en toute circonstance doit être recherchée, la plupart des interdits de la Torah peuvent y être trangressés pour cela et une extrême rigueur est exigée aux juges afin de rechercher autant que possible à préserver chaque âme.

Au niveau du sens simple, ce verset condamne, de manière implicite, celui qui refuse de porter assistance à une personne en danger, comme l'explicite Rachi, voir et laisser mourir son prochain lorsqu'on a une possibilité de l'aider et de le sauver.

Il existe beaucoup d'autres extensions à cette défense, soulevées par plusieurs exégètes, ainsi que bon nombres d'applications pratiques.

Le Méchekh’ H’okh’ma y soulève son corollaire judiciaire et va y jalonner les contours de cette injonction divine.

Lors d'un procès où une vie humaine est en jeu, toute personne possédant un témoignage pouvant potentiellement sauver une vie et qui ne le présente pas devant la cour viole cette mise en garde divine et est appelé "שופך דמים", meurtrier. Et ce, même si le Beth Din ne convoque pas ce témoin.

Et le Rav Méïr Simh'a haCohen va encore bien plus loin, dans son אור שמח sur le Rambam. Il va d'un certaine manière, "oser" un glissement entre la lamdanout  d'une oeuvre plutôt technique (du אור שמח) vers le monde de la mah'shava, de la pensée, du sentiment.

Pour lui, la proscription du לא תעמוד va jusqu'à enjoindre le Cohen affairé par son service divin au Temple, à aller porter un témoignage à la condition qu'il puisse permettre d'y apporter des éléments en faveur d'un meurtrier dont la vie pourrait être épargnée. Et ce, quitte à annuler son service.

Voici donc, selon le Méchekh’ H’okh’ma, le sens de 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה, ne reste pas indifférent au sang de ton prochain, même dans Mon Temple, dans cet endroit où Ma présence est la plus manifeste, où Je suis pleinement, à vos yeux et à ceux du monde, 'ה.

Telle est la valeur du sang d'un homme au regard de la Torah.

Elie DAYAN

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

לא תעמוד על דם רעך אני ד'. בספרא. ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. פירוש בדיני נפשות שאם יודע עדות לזכותו ונמנע ה"ז שופך דמים וכמו דמוקי הגמ' בסנהדרין דמכאן אף למטרח ולאגורי. ודוקא שיודע לזכותו בדיני נפשות, אבל דיני ממונות הוא רק בשתבעו הבע"ד להעיד ובאם לא יגיד כמבואר ריש הלכות עדות ברמב"ם יעו"ש. ובספר המצות סימן רצ"ז באו כאן דברים אינן מדוקדקין (אולי מסבת ההעתקה). וזה שאמר שבדיני ממונות אינו עובר באם לא יגיד רק כשיתבענו, אבל בדיני נפשות אפילו אין הבע"ד תובעו לא תעמוד על דם רעך שאני ד', אני הוא התובע דמי נפש נקי. ויעוין רש"י. ויתכן יותר, דיעוין בספר אור שמח הל' רוצח, דרבינו מפרש הך דיומא דף כ"ה דאמר ולא מעל מזבחי שעל גג של מזבח אם הוא כהן ועבודה בידו אינו מבטל עבודה דוקא למות, שהעובד יודע עדות להמית הרוצח לא יבטל עבודה, אבל להחיות ללמד זכות להרוצח משום פקוח נפש מבטל העבודה. יעו"ש. ולפ"ז למות דעובר משוס לא תעמוד על דם רעך הוי אפילו כשכהן עומד על גג המזבח ועבודה בידו מבטל עבודה, כדי להעיד עליו להחיותו, לכן אמר כי בסוף מנחות אמר בן עזאי, שלא נאמר בקרבנות לא א"ל ולא שי"ן דל"ת, ולא אלדים רק הוי' שלא ליתן פ"פ למינים, יעו"ש, ולכן לא תעמוד על דם רעך, שמחויב אתה להעיד אפילו במקום שאני ד', הוא בכהן שעבודה בידו על גג המזבח בעוסק בעבודה, ששמה אני ד' הוי' לבדו בלא שאר שמות ג"כ לא תעמוד על דם רעך, דלהחיות אפילו מעל מזבחי. ודו"ק. ויעוין מכות דף כ"א כזה גבי כתובת קעקע. עיי"ש. ועוד יתפרש אני ד' אני הוא שהעדתי זכות תחלה על ישמעאל ועל ישראל בים. יעוין ירושלמי רה"ש פ"א.

     Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma

La purification du lépreux - réflexivité et réflexion

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב (ויקרא יד,ד) :

Sur l'ordre du Cohen, on apportera, pour l'homme se purifiant, deux oiseaux vivants, purs ; du bois de cèdre, de l'écarlate et de l'hysope (Lévitique 14-4).

Le début de cette section de Metsora traite en long et en large de la purification du lépreux. Cette lèpre peut prendre différentes formes, tant au niveau de ses couleurs que de sa taille, ou encore de l’endroit où elle se trouve (murs, habits, corps). Tous ces détails nous sont donnés dans la section précédente, Tazria. Ainsi, lorsque celle-ci s’est attaquée au corps du lépreux, ce dernier sera exclu du camp ou de la ville jusqu’à ce que la plaie s’estompe suffisamment ou disparaisse. Une fois que ce lépreux est donc apte à  retrouver les siens, il doit d’abord suivre ce processus de purification décrit dans notre Paracha, passant donc par une forme de sacrifice d’oiseau accompagné de bois de cèdre d’écarlate et d’hysope (verset susmentionné). Il devra également se raser, s’immerger dans un Mikvé, attendre une semaine, puis apporter encore un sacrifice accompagné à nouveau d’un certain processus.

Ce processus, apparaît, à travers le bref aperçu que nous venons d’en faire comme étant très cultuel ou religieux, avec de nombreuses symboliques, dont le sens n’est pas toujours évident à saisir. Il semble en tout cas évident, et de nombreux textes postérieurs le confirme, que si cette maladie ainsi que sa guérison sont si amplement décrites et légiférée dans le texte biblique, c’est qu’elle est symptomatique d’une faute de l’homme et pas d’un souci médical ou physiologique. Elle est donc là pour le rappeler à l’ordre, le mettre en garde, à travers un signe corporel qu’il sera à lui d’interpréter. 

Après avoir planté ce décor, revenons à notre verset. Celui-ci décrit donc le début de ce processus. Un détail peut attirer notre attention dans son écriture. Pourquoi utiliser une forme réflexive en parlant de l’homme « se purifiant », alors qu’il subit ici principalement ce processus, et l’on aurait mieux fait de dire « l’homme à purifier » ou « l’homme purifié » ?

Pour répondre à cette interrogation, le Méchekh’ H’okh’ma rapporte le Midrach Rabba (16,8) qui commente ainsi notre verset : « de l’homme vient qu’il n’ait pas de maladie ». C’est-à-dire que sa santé dépend de l’homme lui-même et de son comportement. Quel rapport avec notre verset ? C’est ce que - selon le Rav de Dvinsk - cette forme réflexive vient nous souligner, en nous disant que c’est toujours l’homme qui doit être actif et réfléchir sur lui-même pour guérir. Cela signifie que bien que le Cohen fasse ici tout le processus de purification, il faut considérer l’ex-lépreux comme étant le seul à agir ou pouvoir agir sur sa situation, et c’est finalement la seule chose qui nous intéresse ici.

Nous pouvons d’autant plus apprécier cette remarque, alors qu’au moment où l’on va décrire un long processus cultuel, notre esprit aurait eu tendance à penser que nous sommes à présent dans le domaine du religieux et du traditionnel. Ce ne serait que le travail du préposé au culte, le pontife, qui compterait, accompli dans ses moindres détails. Il faut donc garder à l’esprit qu’il n’en est rien, car tout ce processus n’est en fait là qu’en vue de faire réfléchir celui qui a manqué à son devoir, à travers les nombreux actes symboliques que l’on fait « devant-avec » lui.   

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

משך חכמה ויקרא פרק יד פסוק ד
(ד) ולקח למטהר שתי צפרים וכו'. מדרש רבה (טז, ח): אמר ר אחא, מאדם יהא שלא יביאו חליים עליו (מאי טעמא? דאמר ר' אחא "והסיר ה' ממך כל חולי" - דברים ז, טו - ממך הוא שלא יבואו חליים עליך). עיין מתנות כהונה (ממנו הוא, ובו תלוי). ונראה דדריש מדכתיב "למטהר" ולא כתוב "לנטהר" שהוא נפעל וכמו דכתיב "והובא אל הכהן". לכן על כרחך כוונתו שהוא מפעיל בעצמו הטהרה, היינו התפעל, שמסיבת תשובתו להשי"ת הוסר מאתו הנגע, ופשוט:

  Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Parachah CHEMINI : La communauté sera toujours là

         La Parachah Chemini nous relate la mort des enfants d'Aaron, Nadav et Avihou. Cet événement est bouleversant : ces deux individus étaient deux justes, et ils sont sanctionnés pour une faute infime, quasi involontaire.

         Selon le Mechekh Hokhma, ils se sont trompés lorsqu'ils ont amené l'encens en offrande à Dieu.  Il y avait un autel extérieur (Mizbeah 'Hitzoni)  et un autel intérieur (Mizbeah Pnimi). Dieu exigeait que les offrandes d'encens soient apportés dans le Saints des Saints, comme cela est enseigné au début de la Parachah Ki Tissa et cela nécessitait un apport du sacrifice sur l'autel intérieur. Mais les enfants d'Aaron  ont vu les nuées  de gloire qui accompagnaient les enfants d'Israel depuis la sortie d’Égypte au dessus de l'autel extérieur, et en on déduit, à tort, que les lois des sacrifices étaient indifférentes pour les deux autels. D'où leur erreur fatale.

         On reste ici étonnés, voire choqués : Dieu serait il aussi impitoyable ?  En réalité, il y a un principe connu, que les justes, comme Nadav et Avihou sont beaucoup plus sévèrement sanctionnés que les gens moyens comme nous tous.

         Reste que ce jugement est très dur. Et la Torah elle même rend compte de cette exigence infinie, et sans doute invivable pour nous, juifs français qui vivent plus de 3000 ans après ces faits.

Elle nous relate alors le deuil des frères d'Aaron, et leur manière de vivre cette tragédie au sein du peuple.

« Moïse dit à Aaron ainsi qu'à Eléazar et à Ithamar, ses fils survivants: "Prenez la part d'oblation (Minha) qui reste des combustions des sacrifices, et mangez-la en azymes à côté de l'autel, car elle est éminemment sainte » » 

Voyons précisément ce qui dit le Mechekh Hokhma sur ce verset :

« Mangez la en azymes, à coté de l'autel ; et non à côté de l'arche d'alliance, car comme l'ont enseigné les Sages dans Zevahim 63 : l'arche d'alliance est assimilée à la mort, l'autel est assimilé à la vie.Car l'arche d'alliance est la résidence de la Gloire divine dans son essence, et il faut pour s'y approcher une purification totale, ce qui n'est pas le cas de l'autel qui montre l'unité du peuple dans son lien avec Dieu, et dans un coeur unique. Et en cela on dit que puisque la malédiction était grande, seul l'autel était disposé à ce sacrifice.»

Le Mechekh Hokhma semble distinguer deux modalités du service divin à travers les deux ustensiles que sont l'arche d'alliance et l'autel:

• un service divin où l'on approcherait la gloire Divine dans son essence est associé à  l'arche d'alliance et est réservé au Cohen Gadol le Jour de Kippour. Une purification totale est absolument nécessaire pour ce service, où la limite entre vie et mort peut être franchie très facilement (et tragiquement).
• C'est justement ce qui est reproché à Nadav et Avihou : un manque de préparation dans ce service qu'on peut qualifier d'extrême.
• Un service divin de vie, associé à la communauté d’Israël reliée à ses ancêtres et à son Créateur, et avec un souci constant d'unité. Ce service est associé à l'autel, où l'on amenait les offrandes collectives. C'est grâce à cette dimension de coeur et d'unité que Eleazar et Ithamar, enfants d'Aaron, pourront se consoler de la perte de leur frère.

On voit donc que le service divin est chose peu évidente, mais que malgré les erreurs inévitables qui y sont inhérentes, et qui peuvent parfois avoir des conséquences tragiques, il sera toujours possible de le vivre en collectivité avec amour, comme le suggère la thématique de l'offrande collective associée à l'autel.

Nathaniel Benchimol

   La Délivrance : Un phénomène pacifique ?

Commentaire du Mechekh 'Hokhma sur le dernier jour de Pessa'h

 La Haftarah du 8e jour de Pessah, issue du prophète Yechaya nous présente Israël  lors des temps messianiques[1] .

Ce texte, dans un style quasi lyrique, nous dit par exemple :

«Le loup et l'agneau paîtront ensemble »

« La Terre sera pleine de la connaissance de Dieu »

Ces versets connus, enseignés à tout enfant juif quand ce dernier pose des questions sur le Messie sont donc rassurants: le mal finira par être vaincu , la paix arrivera enfin et  l'humanité sera enfin plus sereine. Le Messie va donc venir un jour et va donc mettre fin à la misère et la violence humaine, et l'angoisse qui y sont associées.

Pourtant passé l'age de l'enfance, ces versets nous laissent souvent sur notre faim : l'histoire continue, et pourtant ce grand jour de délivrance n'est toujours pas arrivé. Arrivera t-il donc un jour ?

Attardons nous maintenant sur le premier verset de notre texte :

« un rameau sortira de la souche de Ichai, une floraison sortira de ses racines ».

Le Mechekh hokhma, en reprenant la Guemara Sanhedrin 84  nous donne un commentaire étonnant sur ce passage[2]:

Hachem a demandé au roi Hizquia d'être Machiah. Pourquoi ? Car Machiah dans le texte est  associé dans une métaphore au rameau qui sort d'une souche. La souche d'un arbre est toujours à ciel ouvert et n'est pas sous la terre. Elle voit la face du ciel. Ce qui signifie que Machiah, si on l'associe a une souche, comme c'est ici le cas, « voit la face du ciel » : il est donc déjà né et déjà là, et c'est donc Hizkiaou ! Que doit il faire alors ?

Le Mechekh Hokhma continue en commentant un des versets du chapitre suivant de Yechaya :

« Chantez l'Eternel car il a fait des choses glorieuses, qu'elles soient divulguées sur toute la Terre !»

D'après le Mechekh Hokhma,  « Chantez l'Eternel car il a fait des choses glorieuses » correspond au test de Hizkiaou pour voir si ce dernier est vraiment Machiah : Si celui ci se réjouit et chante lors de la chute du roi Sanheriv, c'est bien lui qui est Machiah. Or ce test est de  l'ordre de la mitsva : Il s'agit ici de chanter la gloire d'Hachem en cas de victoire sur un ennemi d’Israël : rien a voir avec un côté pacificateur ou politique que Machiah aurait !

Mais Hizkiaou ne chante pas, il manque ce test : Pourquoi ? A mon avis, le chant peut exprimer aussi la compréhension profonde d'un événement. Israël, après l'ouverture de la mer des Joncs, ne manque pas ce test et chante, car il est délivré définitivement de 400 ans d’esclavage. Bien que Hizkiaou avait les qualités pour être Machiah d'après Hachem lui même,  il lui a manqué une certaine compréhension de l'histoire lors de sa victoire sur Sanheriv.

D'ailleurs, le Mechekh hokhma commente alors le cas inverse à partir des versets ;

« Une floraison sortira de ses racines » : il s'agit de Machiah qui ne voit pas la face du ciel, car les racines sous sous terre, il s'agit de Machiah qui n'est pas encore né. Et dans ce cas là, le test est encore plus difficile, ce chant doit être divulgué sur toute la Terre, même les peuples éloignés de la Tora chanteront. C'est donc dans cette situation alternative dans laquelle nous nous trouvons, puisque  Hizkiaou a donc manqué ce test.

Il semble que le Mechekh Hokhma s'élève ici contre la conception un peu trop infantile du messianisme dont nous parlions au début de notre propos. La Délivrance est ici un phénomène plus subtil, un phénomène de compréhension profonde de l'histoire, qui s'exprime par le chant, et qui finalement s’impose même a toute l'humanité.

Nathaniel Benchimol

Texte en hébreu : 

משך חכמה הפטרות אחרון של פסח
ישעיה יא, א) ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה וכו'.
הביאור הוא על פי האגדה בחלק (סנהדרין צד, א): ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה משיח. וזה "ויצא חוטר מגזע ישי" - שגזע, כל שרואה פני החמה (בבא בתרא פב, א), וכבר נולד, וחזקיה שמו. או "ונצר משרשיו יפרה" - זה שרשין שאינן רואים פני החמה [בבא בתרא שם], והוא המשיח המחוכה. ומסיים (ישעיה יב, ה) "זמרו ה' כי גאות עשה" - שאם יאמרו שירה על מפלת סנחריב יהיה חזקיה מלך. ואם לא, "מודעת זאת בכל הארץ" (שם שם) - זה שהארץ תאמר שירה, ואז יהיה משיח שעדיין לא בא. ועיין כן במדרש חזית פרשה ד פסוק "אתי מלבנון כלה" (שיר השירים ד, ח) באורך. 

Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma*

Parachat Tsav : le 'Cohen-objet'

La paracha de Vayikra, et avec elle la majorité de celle de Tsav, traite du sujet des korbanot. Quand faut-il les offrir et quand est-ce un choix, qu’offrir, que doit-on faire avec…

Les derniers 36 versets de notre paracha vont quant à  eux détailler le premier jour de la consécration de Aaron et de ses fils à leur rôle de cohanim dans le Michkan. L’une des actions nécessaire était celle de l’aspersion d’huile d’onction et de sang sur les cohanim et leurs vêtements :

« Alors Moché prit de l’huile d’onction et du sang qui était sur l’autel et en fit aspersion sur Aaron, sur ses vêtements, puis sur ses fils et sur les vêtements de ses fils aussi ; il consacra ainsi Aaron, ses vêtements, et ses fils et les vêtements de ses fils, avec lui. »  (Vayikra, VIII, 30).

À la fin du verset le mot אתו – avec lui- semble superflu. Il est clair que si Aaron, ses vêtements, ses fils et leurs vêtements ont reçu l’aspersion les consacrant, ils le sont donc tous, « avec lui ».  Le Mechekh Hokhma nous rapporte le Sifri sur la parachat Nasso – commentant l’inauguration du Michkan- la suite (logique) de notre paracha. Là aussi l’action d’oindre afin de consacrer est présente. Le Sifri vient nous expliquer que nous aurions pu croire qu’au fil des onctions se firent les consécrations : que chaque objet oint fut consacré, tour à tour. Les derniers mots du verset  וימשחם ויקדש אתם – il les a oints et consacrés- qui semblent être redondants, viennent au contraire nous expliquer que la sainteté sur les objets ne prit effet que lorsque tout ce qu’il fallait consacrer fut oint.  Il en est de même dans notre cas. Bien qu’Aaron et ses vêtements reçoivent leur aspersion avant ses fils et leurs propres vêtements, tous furent consacrés au travail dans le Michkan en même temps.

La consécration simultanée d’Aaron et ses vêtements, de ses fils et de leurs vêtements, a une autre répercussion. Non seulement Aaron et ses fils sont dorénavant au service du Michkan et le sont devenus en même temps, mais ils sont aussi égaux à ce qui a été consacré en même temps qu’eux : leurs vêtements. Ou plus précisément à tous les ustensiles nécessaires à leur fonction. L’une des conséquences et qu’il ne sera pas nécessaire de répéter cette consécration[1], même dans le futur.  Le Mechekh Hokhma indique une deuxième halakha[2] qui découle de cette consécration unique : Si l’un des ustensiles du michkan se casse, il suffit de fondre le métal afin de recréer l’ustensile. La kedoucha de l’ustensile cassé reste intacte sur le métal fondu et le nouvel ustensile a donc le même caractère sacré que l’original.

Au-delà de ces deux conséquences halakhiques s’ajoute à mes yeux une autre dimension. En comparant Aaron et ses fils à leurs vêtements (et aux ustensiles du Michkan), ils perdent une partie de leur identité personnelle, de leur indépendance : ils sont dorénavant dédiés au service de Dieu. Ce n’est qu’en faisait annulation de leur identité personnelle qu’Aaron et ses fils peuvent représenter le Peuple dans leur service[3]. Notre verset, par ses mots « redondants » vient faire allusion à ceci. Dès l’instant où le Cohen, ayant été oint,  ne peut pas se sentir « supérieur » aux autres car par cette même action il a été « rabaissé » au niveau d’un objet, il lui sera possible de se dédier, corps et âme, au service qui est demandé de lui.

Nathalie Loewenberg

*Rav Méïr Sima’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

*Texte original :

ויקרא פרק ח

(ל) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־ אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

משך חכמה ויקרא פרק ח

(ל) ויקדש את אהרן את בגדיו (ואת בניו) ואת בגדי בניו אתו. יתכן מה שדייק מילת "אתו", כמו דתנן בספרי נשא סימן מ"ד: "וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו" (במדבר ז, א), שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, תלמוד לומר "וימשחם ויקדש אותם" (שם) - מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. כן באהרן ובניו, לא נתקדש אהרן עד שנמשחו בניו, וזהו "ויקדש את אהרן וכו' ואת בניו ובגדי בניו אתו" - ש"אתו" נתקדשו יחד, שלא נתקדש אהרן קודם הזיה שעל בניו, ונכון. והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרן ובניו במשיחה, וכל הכהנים בהלבשה ועבודתם מקדשתם [עיין יומא דף יב, א ודו"ק שם]. וכן בכלים, הראשונים במשיחה והאחרונים בעבודה. וכן אמרו בתורת כהנים צו פרק יח סעיף א: יכול יהא אהרן ובניו טעונים משיחה לעתיד לבא, תלמוד לומר זאת משחת אהרן וכו'. וכן בכלים כתב הרמב"ם פרק א מהלכות כלי המקדש: ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם. הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודו"ק.