Un peuple uni dans le service de Dieu ?

  Cycle : la paracha selon le Sforno* 

Un peuple uni dans le service de Dieu ?

Le Sforno commence son commentaire sur la paracha Béa’alotékha par une explication sur la symbolique de la Ménorah :

 La septième branche du chandelier est la branche intermédiaire et la principale. Vers elle se tournent les six autres branches. Une fois que leurs flammes l’atteignent, alors la lumière peut se répandre sur tout Israël. Les branches de droite représentent les tenants d’une recherche de la vie éternelle. Celles de gauche représentent les partisans d’une vie ‘pour l’instant’. Ce n’est que lorsque ces caractères extrêmes parviennent à se rejoindre que l’harmonie, symbolisée par l’épanchement de la lumière, peut alors exister entre le peuple d’Israël et Dieu.

Pour comprendre l’idée de cette nécessaire osmose entre les représentants de la vie éternelle et ceux de la vie pour l’instant, un passage du Talmud est cité : « S’il n’y avait les feuilles, les grappes ne tiendraient pas »[1]   Israël est comparé à la vigne. Les érudits en Torah sont comparés aux grappes, qui constituent l’essentiel de vigne ; et les ignorants aux feuilles. Or les feuilles permettent de protéger les grappes de la chaleur du soleil et des vents violents. Les grappes ne pourraient subsister sans elles. Ainsi les érudits en Torah qui s’investissent continuellement dans l’étude ne pourraient subsister sans les ignorants qui travaillent la terre et la font fructifier, permettant ainsi à tous d’en profiter. C’est pourquoi les érudits prient pour les ignorants. Les uns ont donc besoin des autres… bien qu’opposés.

Certes, l’union est ici de nature utilitaire, pragmatique. Mais dans une société si sujette au renfermement sur soi, la conscience de la nécessité d’autrui n’est-elle pas un idéal à atteindre ? Tel était d’ailleurs l’engagement des Bné-Israël lors du don de la Torah : « Alors tout le peuple répondit : ce qu’Hachem a dit, nous le ferons » (Shémote 19, 8). L’emploi de la première personne du pluriel par tout le peuple indique selon le Sforno l’aveu que l’accomplissement de la volonté divine doit nécessairement passer par une union des forces contraires.

Dans un second temps, notre auteur va travailler cette idée d’une union-nécessité à propos de la suite des versets, rappelant que la tribu de Lévy remplace désormais les premiers-nés dans le service du Temple. Si les premiers-nés étaient originairement choisis en raison de la place d’honneur dont ils jouissaient au sein du foyer paternel, les Léviim sont désormais privilégiés car ils ont montré leur investissement pour Hachem au moment de punir les auteurs du veau d’or (Shémote 32, 26). Cependant, ils ont été choisis « du sein des bné-Israël », ce qui signifie qu’il appartient au reste du peuple de subvenir à leurs besoins afin qu’ils puissent accomplir leur tâche sacrée.

Or une fois encore, l’aide fournie à l’autre est de nature pragmatique : Le peuple subvient au besoin de ceux qui s’investissent dans le service de Dieu, car l’accomplissement de ce service divin permet de leur apporter l’expiation de la faute du veau d’or, ayant provoqué le renvoi des premiers-nés de leur tâche initiale. Ainsi chacun a besoin de l’autre.

Pour résumer, dans ses commentaires sur les deux premiers sujets de notre paracha, le Sforno développe une seule et même idée avec deux exemples différents. Dans le premier exemple, ceux qui étudient la Torah (les tenants d’une recherche de la vie éternelle) sont obligés de composer avec ceux qui préfèrent voir la vie professionnelle comme une fin en soi (les tenants de la vie pour l’instant). Dans le second, les Léviim ont besoin de l’argent (maasser) du peuple pour vivre au service de Dieu, le dit-service consistant à prier pour ses derniers…

Il est sûrement aussi dur pour l’érudit en Torah de concevoir que l’ignorant puisse avoir une utilité ; que pour le travailleur de concevoir l’intérêt d’un temps complet dans l’étude (koulo kodech)… Mais n’oublions pas que le Sforno décrit avant tout un idéal : celui d’une Ménorah allumée et déversant sa lumière sur tout Israël.

Yona GHERTMAN

*Rav 'Ovadiah Sforno, Italie 1480-1550

Texte original : 

ספורנו במדבר פרק ח

אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי: אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח) כלומר בין כולנו נשלים כונתו:

(ד) וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:

(יד) והבדלת את הלוים. תבדיל בחנייתם את הלוים אשר הם חיים עדנה:

והיו לי הלוים. הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי:

(טו) ואחרי כן יבאו הלוים. ההוים עתה:

(טז) כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). ונתונים גם כן:

מתוך בני ישראל. שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם:

תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם:

(יז) כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה:

ביום הכותי כל בכור... הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט:

(יח) ואקח את הלוים תחת כל בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה:

(יט) ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו:

לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם:

ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם:

ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל:

בגשת בני ישראל אל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם (להלן יח, ג):