Paracha Vaykra avec le Sforno

   Cycle : la paracha selon le Sforno*  

Parachat Vayikra

 5778

Lévitique

Chap 1, Vers. 4

« Venirtsa lo lekhaper alav »

« Il sera agréé pour faire propitiation sur lui »

Cette sidra introduit la notion du « sacrifice » dans le culte d’Israël, acte lourd de sens dans la mesure où il est sensé expier la faute. A chaque type de faute son Korban. Il existe un aspect psychologique profond dans la démarche intellectuelle du pardon par le biais du Korban. 

Le SFORNO explique qu’il existe deux types de fautes : celle de la pensée du cœur (hihour halev) et celle de l’acte.

Bien que le Korban en soit pardonne, l’idée développée par le SFORNO rend compte d’une logique dans l’action du Korban au delà du pur rituel, qui pourrait nous paraître dépassé à notre époque.  

La partie du Korban qui est entièrement consumée et qui « s’élève » avec la flamme de l’autel, la ola, ainsi que les parties grasses qui étaient brulées, minh’a, permettent le pardon des pensées du cœur. Ces pensées immatérielles et abstraites qui peuvent être à l’origine d’une chute profonde doivent être éradiquées, consumées par un travail de l’esprit.

Tandis que les fautes liées à l’acte sont pardonnées par les parties du Korban données au Cohen en échange des membres du fauteur, on donne les parties de l’animal qui seront consommés par les serviteurs de D’ieu dont les actes sont dirigés vers le bien. 

Comme il est dit dans Pessa’him 59b : « (quand) les cohanim mangent leur parts des sacrifices, les propriétaires sont pardonnés ».

Il existe un lien profond accessible à la compréhension humaine entre la faute et son moyen de Kapara. Ce lien engage la responsabilité de l’homme.  Le moyen de réparation sera à la hauteur de la gravité de la faute.

De nos jours, les sacrifices n’existent plus, les lois de la téchouva permettent de se faire pardonner. Mais une recherche intellectuelle et émotionnelle honnête des processus et des mécanismes de pensés permettant d’arriver jusqu’à la faute est plus que nécessaire si l’on veut arriver une réelle compréhension de nos fautes et se sentir soi même pardonné dans un premier temps, puis ne plus recommencer dans un deuxième temps (le pardon définitif).

Le SFORNO insiste sur cette responsabilité de l’homme conscient de sa faute et de son moyen de réparation, au point que si le Cohen, vecteur du moyen de pardon, faute, il n’a pas péché de son propre cœur mais cela lui est arrivé par la « culpabilité du peuple » « léachmat haam ».

L’élite de la génération est ainsi le reflet de la qualité morale de son peuple.

Yaacov Malka

*Rav 'Ovadiah Sforno, Italie 1480-1550

Texte original :

ספורנו ויקרא פרק א פסוק ב
מן הבהמה. אם יקריב בהמה לא יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' (דברים יד, ד - ה). והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה. ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם (להלן כב, כה), והנה משמודים גרועים מן הגוים, בפרט משמודים לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא. ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן ולבונה. ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם שאינם באים אלא חובה. ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ה) כי היה הוא מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה. וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח (שם ח, כא) אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור (שם שם כ). ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי (תהלים מ, ז) ובאמרו למה לי רב זבחיכם (ישעיהו א, יא) וכאלה רבים בספרי הקדש. כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו (להלן פסוק ד). ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק [איברי הקרבן לעובדי האל] המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם (להלן י, יז) וכן אמרו ז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב). ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא (שמות יב, טו), ולחלק השני יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד. ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר