Nasso- le Nazir et son introspection

      Cycle : la Paracha selon le Mechekh 'Hokhma* ​

Le nazir et l’introspection

La parashat Nasso décrit au chapitre VI les lois relatives au nazir.

Le nazir finit sa période de nezirat en amenant un sacrifice au Temple.

Le verset décrivant cette ultime étape contient une incongruité grammaticale:

״ וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד ״   

Ce verset est traduit par le rabbinat : “Voici  la loi du nazir: le jour où s’achèvent les jours de son abstinence, il se présentera à l’endroit  de la Tente d’assignation”.

La traduction ne rend pas compte de la tournure étonnante “yavi oto” “il l’amènera”. Qu’est ce que le nazir devait amener? Au sens littéral, le Mesheh-hohma fait remarquer que l’objet amené au Temple est vraisemblablement la chevelure du nazir fraîchement tondu. Mais le Mesheh Hohma propose une seconde explication: “le nazir s’amène lui-même”. Il doit agir comme un être  extérieur  à lui-même, se prenant par la main pour s’amener au Temple et mettre fin a son nézirat…

C’est que, nous rappelle, le Mesheh-hohma, le nézirat n’est pas un simple acte formel que s’imposerait l’individu; il fait réponse à un besoin de l’homme de se sanctifier, tout au moins de s’éloigner de certaines vanités de ce monde (la boisson, l’esthétique etc…).

Si nous ne sommes pas dans le pur formel, alors l’homme doit se jauger lui-même : en a-t-il fini avec ce contre quoi il se battait en faisant voeu de nezirat? Cette ultime introspection, celle qui permettra à l’homme et à lui seul de décider si son nézirat peut prendre fin – c’est là le sens de cette tournure inattendue : “le Nazir se prend lui-même au Temple” : une dernière introspection doit précéder l’ultime étape.

Benjamin Sznajder

*Rav Méïr Sim’ha haCohen de Dvinsk. 1843-1926

Texte original:

משך חכמה במדבר פרק ו פסוק יג
(יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (אל פתח אהל מועד). וכי אחרים מביאים אותו, והלא הוא מביא את עצמו - ספרי (פסקא לב). הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות הוא כמו שאמר "נזיר להזיר לה'". וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו וכו'. וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות. ועל זה אין זמן, רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו, אז די בשלושים או במאה, הכל לפי מה שהוא אדם. והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל, והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבא למותרות. ואדרבא ייהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי אינו מכוונת הבורא שלא ייהנו מהעולם. רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא. ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושוקל במאזני צדק, כן ישקיף על עניני עצמו - ודייק היטב! ועל פי הפשט, יתכן לומר שיביא את "נזרו" - והוא נזר שלו, הוא השער שעליו "נזר א - להיו". וזה אמר שיביאנה "פתח אהל מועד". אבל אם גלחוהו לסטים, סותר שלושים יום, כדי שיגדל "פרע שער ראשו". ואין פרע פחות משלושים יום. ולכן אמר שלושים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלושים יום, דאין "נזר א - להיו" פחות משלושים.