Exiler son oreille

        Cycle : la paracha selon le Sforno*  

 Exiler son oreille. Une lecture du Sforno sur Tazria-Métsora

Jeune, je me disais que si un journaliste avait été présent à la révélation de la Torah au mont Sinaï, il n’aurait rien vu. Plus âgé, j’élargis mon affirmation à une assez vaste population d’être humains…peut-être qu’encore plus âgé je me dirai moi-même que je n’eus rien entendu sur le mont Sinaï ?

« La tsaraat des maisons n’a jamais existé» affirme le Talmud[1] ; Tsaraat ce sont ces taches qui apparaissent sur une maison, un vêtement ou un homme,  qui conduisent à un vaste processus de purification et un ensemble de sacrifices décrit sur une centaine de versets ! Jeune j’aurais lu satisfait ce morceau talmudique : me disant que tous ces chapitres ne sont que métaphores, représentations d’un monde intérieur ; repus j’aurais tourné la page, et été dormir. Mais l’âge avançant, le soupçon s’introduit en moi : et si la Torah avait quelque chose à dire ? Je reprends le passage talmudique et découvre à ma stupéfaction qu’il se conclut par le témoignage d’une personne qui a pu voir l’endroit où étaient stockées les pierres des maisons atteintes de tsaraat. Encore fallait-il les voir !

Le chapitre 13 décrit les formes de tsaraat, et le chapitre 14 les purifications, sacrifices, et diverses actions qu’il faut faire pour sortir de ce terrible état. A la charnière, le Sforno s’étend longuement[2].

Après avoir posé que ces taches qui apparaissent sur les objets ne peuvent être naturelles, il précise « que c’est par générosité pour son peuple » qu’ont été données ces plaies. Il met cette idée en rapport avec  un texte qui affirme que « les vêtements des non juifs ne sont pas soumis à cette législation »[3]. Comment comprendre cela ?

L’homme est placé entre Dieu et l’existence. Existe ce qui est soumis au temps et à la dégradation mais aussi à la gradation. Créé à l’image de Dieu, c’est-à-dire doué de raison[4], il ressemble à Dieu, c’est-à-dire qu’il est libre[5].  « Lorsque les hommes dirigent leurs pensées vers Lui (…) ils adhèrent au but qui leur est assigné. » En revanche lorsqu’ils se tournent vers la matière, ils en paient le prix. Lorsqu’un homme faute par mégarde, Dieu s’en prend à son corps, pour le lui signifier. Le verset en témoigne ‘Il leur ouvre l’oreille pour les amender’[6]. Cependant, ceux qui n’ont pas d’oreille – la plupart des juifs- vivent sous le régime de la nature. Ils ne disposent que d’une providence générale, c’est en cela que l’Intention présidant à leur existence s’établit. (…) [Dieu] éveille leur oreille par des souffrances, (…) et par générosité vis-à-vis d’eux, lorsque la majorité[7] d’entre eux y est attentive, Il ‘réveille’ certaines personnes, tout d’abord en frappant leurs vêtements, puis leurs maisons. Or ces plaies n’ont aucune origine naturelle. Mais lorsque les générations ne sont pas parvenues à la hauteur d’une telle générosité, il n’existe plus aucun souvenir, quant à l’existence de telles plaies ! De sorte à ce que certains disent ‘la tsaraat des maisons n’a jamais existé’ !

Lecture audacieuse et critique d’une phrase talmudique, le Sforno rejoint le profond soupçon que l’on porte sur cette section, et le retourne. Le commentateur ne s’arrête pas là, il essaye de sensibiliser à une problématique qui ne peut être que traitée dans le for intérieur. Faisant remarquer qu’un des sacrifices apporté est un sacrifice ‘de culpabilité’[8] : or fait-il remarquer ce genre de sacrifices n’est apporté qu’à propos d’une désacralisation, or il existe deux fautes à l’origine de la tsaraat, la médisance et l’orgueil[9].

En joignant ces deux commentaires, on se dit que chacun est concerné par ces chapitres…

Franck Benhamou.

*Rav 'Ovadiah Sforno, Italie 1480-1550

Texte original :

ספורנו ויקרא פרק יג

(מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו) ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא צלם אלהים ובכחו הבחיריי הנקרא דמות אלהים כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע (שמות כג, ז) וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר (איוב לו, י) אמנם הנרדמים אשר לא (ידעו כלל ולא) התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה (דברים ז, ו) וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' [בישראל גדול שמו] (תהלים עו ב) כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד, יב) והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שם טו, כו) ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם

ספורנו ויקרא פרק יד

 והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז א) ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו... והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים - ב כו, טז - יט):